שו"ת הרד"ד אבן העזר א כא

כשרות דאם לכן בעינן שיועיל לאם אז מועיל גם לבת אבל כל שאם פסולה אסורה הבת לכהונה. וצ"ע: סימן יא

שאלה עובדא באשה אחת אשר בעלה מאנ"ח בעיר פעטערסבורג ובאה לביתה והביאה גב"ע משלשה אנשים שנתגרשה לפניהם בג"פ ואינו מקוים והגט אינו בידה ויש לעיין בהך דינא

תשובה מבואר באה"ע סי' קנ"ב סי"ב אשה שיש בידה מעשה ב"ד א"י לינשא עד שיוכרו ח"י הב"ד וראיתי לנו"ב מה"ת סי' קל"ו שהוא והגאון מליסא הק' דבס"ט פסק באשה שהביאה גט ואמרה גרשני בעלי דא"צ קיום וכן בסי' קמ"ב סי"ג סתם כדעת הרמב"ם דא"צ קיום ובסי"ד הביא דעת הראב"ד דצריך קיום בלשון וי"א דמשמע דפסק דאינו צריך קיום וסתרי אהדדי ורצה הנוב"י לחלק דאם מביאה הגט בעצמו א"צ קיום ואילו בסי' קנ"ב מיירי בהביאה מעשה ב"ד בלא גט צריך קיום וע"כ מוכרח לחלק בהכי דבסס"י קמ"ב הביא רמ"א דבמקום דחיק ועגון יש לסמוך אדעת רשב"ש להקל דא"צ קיום במעשה ב"ד ובסי' קנ"ב שתק הרמ"א אע"כ דרמ"א איירי בהגט ומעשה ב"ד בידה לכן היקל והמחבר באין הגט אתה עכ"ד. ואתפלא על הגדולים האלו דל"ק כלל דבסי' קנ"ב ס"ט הביא בהוציאה גט ואמרה גרשני א"צ קיום ובס"י כתב אם בא בעל לערער ואמר מזויף או פקדון יתקיים בחותמיו וכן בסי"א אם לא נתקיים לא תנשא אבל פסלה מכהונה. וא"כ גם בסי"ב עלה קאי בבעל מערער שפיר פסק דמעשה ב"ד צריך קיום דנהי דהרי"ף ורמב"ם סברי אפילו בבע"ד מכחיש מעשה ב"ד א"צ קיום וכן מוכח מדהקשו תוס' כתובות ד' כ"א מהא דעד ודיין אין מצטרפין והרי"ף בג"פ פי' פי' אחר בסוגי' ולא מוקי בהבע"ד מכחיש ולכן השמיענו המחבר דמ"מ לא קייל"ן כותייהו ובזה מיושב דבסי' קמ"ב היקל דשם מיירי באין בעל מערער משא"כ בסי' קנ"ב כשהבעל מערער וממילא מיושבין דברי הרמ"א דבסי' קמ"ב דשם מיירי בשליח שהביא ולא אמר בפ"נ דמיירי באין בעל מערער לכן היקל במעשה ב"ד בדחק אבל בסי' קנ"ב שפיר שתק הרמ"א דל"מ לדעת הר"א כהן כשהבע"ד מכחיש מדאורייתא קיום בעי לא שייך בהבעל מערער סברת הרמ"א דהואיל מה"ת כמי שנחקרה עדותן ועב"ש סי' קמ"ב סק"ב דאפילו בפ"נ ובפ"נ לא מהני כשמערער הבעל מיד וא"כ בסי' קנ"ב דמיירי כשעומד ומערער א"כ לא שייך סברת הרשב"ש שהיקל בתשובה במעשה ב"ד מידי דהוי שהקילו דסגי בשליח בפ"נ וא"כ לא שייך זה במערער ואפילו להחולקים על הר"א כהן מ"מ י"ל דלא סמך הרשב"ש להקל רק בעובדא דידי' שלא הי' ערעור דקולא גדולה היא והבו דלא להוסיף כשהבעל עומד וצוח. ובאמת דברי הנו"ב תמוהים דהרשב"ש בשו"ת מיירי באשה שמנתה שליח לקבלה והשליח קבל וקרע ושלח שטר עדות מדיינים איך שקבל וקרע א"כ ג"כ מיירי באין הגט עם מעשה ב"ד וא"כ היאך יפסוק הרמ"א כוותי' בפלגא ולא דיבר בד"מ כלום אלא ע"כ דאין לחלק כלל בין גט עם מעשה ב"ד בידה או לא רק כמש"ל בשבעל מערער לא היקל גם הרשב"ש וא"כ אחר שהוכחנו דאפילו אין הגט בידה היקל הרשב"ש ורמ"א דלא כנו"ב א"כ יש להקל בנ"ד

אבל לכאורה יש לדון ולהחמיר ויתישב ג"כ דברי הרמ"א ואעתיק לשון תשב"ץ ח"ג סי' ס"ו וז"ל מה שנפל הספק ביניכם מפני שאין בו ג' חתומים רק שנים ואילו הי' ג' הייתם מורים לעשות מעשה זה ודאי אין ספק שהרי אמרי במותב תלתא כחדא הוינא וכו' וזה אפילו בקיום שטרות שצריך ג' אבל בקבלת הגט סגי בשני עדים כדאמר פ' התקבל דס"ג צריך שני כיתי עדים וכו' אבל מה שיש לחוש לפי שלא נתקיימה עדות העדים שאנו חוששין שמא נזדייפה ואפי' קיום ב"ד צריך קיום וזו חששא דרבנן דמן התורה כמי שנחקרה וכו' איכא למימר בנידון זה שהיא מותרת שלאיזה זיוף ניחוש לזיוף הבעל הא א"ח לקלקלה בידי שמים ולזיוף השליח ליכא למיחוש דאא"ח ולא לו ולזיוף האשה ליכא למיחוש שהרי ממקום אחר בא זה העדות וידועה מלתא בדוכתי' דאיהי לא זייפתי' וכיון שאנו רואין שחז"ל הקילו שלא להחמיר מד"ת והתירו ע"א לומר בפ"נ נראה שבכאן א"ח לזיוף והרמב"ן ורשב"א ז"ל בפ' מי שאחזו כ' דהשתא מפי כתבם דאורייתא מקילין בעדות אשה כ"ש קיום דרבנן ומה שהחמירו לומר בפ"נ ובפ"נ קודם אבל כשכותבין שנמסר בפניהם יש להקל עכ"ל. א"כ ממילא לא היקל התשב"ץ רק בבא ממרחקים דאשה לא זייפתי' והשליח אינו חוטא ולא לו וכן היקל הרמ"א בסי' קמ"ב בשליח שהביא גט משא"כ בסי' קנ"ב דמחבר הביא אשה שיש בידה מעשה ב"ד א"כ חיישינן דזייפה כדי שנתירה מעיגון לכן שתק הרמ"א דבכה"ג לא איירי הרשב"ץ. ולפי"ז יש להחמיר בנ"ד שהאשה בעצמה הביאה וראי' לזה מדברי רשב"ץ ח"א סי' קע"ג כ' השואל כתבת בתשובה שאלתך אשה שיש בידה מעשה ב"ד לא תוכל להנשא עד שיוכרו ח"י הב"ד ובתשו' האריך דלא קיי"ל כהרי"ף ורמב"ם וב"י הביאה בקיצור סי' קנ"ב וא"כ סתרי אהדדי ודברי הנו"ב אינן מעלים ארוכה לסתירת תשב"ץ דבח"ג שמיקל מיירי ג"כ במעשה ב"ד בלא גט אלא ע"כ כדברינו דמחלק דאשה עצמה שהביאה חיישינן יותר שמא זייפה

הן צריך לעי' דברי הרמ"א דע"כ התשב"ץ היקל אפילו בלי מעשה ב"ד וכ"כ הרשב"ש בנו סי' רס"ו שיישב דברי אביו הרשב"ץ מ"ש מדברי הרמב"ן שלא כתבו רק במת בעלה דמהני בכתב אבל בגט לא הקילו מ"מ כיון דאין קיום אלא מדרבנן סמכינן אהרי"ף לקולא במקום עגון דכדאי הרי"ף ורמב"ם לסמוך עליהן בשעת הדחק אלא שלפמ"ש אני דוקא ביש קיום ב"ד ולפמ"ש א"א ז"ל אפילו בלא קיום ב"ד לענין מעשה הייתי סומך על הוראתו שע"כ כבר הורה זקן ועוד שאפשר לפרש דברי הרמב"ן ורשב"א שכתבו דוקא בשאר עדות אשה אבל לא מקילין יותר ממה שהקילו חז"ל להצריך בפ"נ ובפ"נ שלא אמרו אלא דוקא בגט עצמו דסהדי משוי לה גיטא אבל בשאר עדות שקבל לגט השליח כיון דקיום דרבנן וא"א בד"א אקילו רבנן שהרי בגט אפשר שיאמר בפ"נ וכיון שיש לתקן הדבר לא הקילו יותר אבל כאן אין בידו לתקן יותר למה נעגן האשה יותר כיון שמותרת מה"ת עכ"ל א"כ יש לתמוה דהתשב"ץ לא היקל מטעם מעשה ב"ד יותר רק דמחלק בין שליח שאפשר לומר בפ"נ וכ"כ התשב"ץ גופי' שהבאתי א"כ כיון דהרמ"א מיירי בהשליח שלא אמר בפ"נ ובזה מבואר בגמ' דאפי' בדיעבד יוציא א"כ מודה התשב"ץ דלא מקילינן מכח דברי הרמב"ן כיון דהי' בידו לתקן באמירה והוא שינה ממטבע שטבעו חכמים א"כ ע"כ מה שהיקל הרמ"א רק דסמכינן אהרי"ף ורמב"ם בשעת הדחק כמ"ש הרשב"ש אבל מ"מ מנין לו להקל היכי שהשליח הי' אפשר לו לומר דהרשב"ש ג"כ י"ל דלא היקל רק היכי דהוי לקבלה דאז א"א בענין אחר דאביו מיקל אפילו בלא מעשה ב"ד והוא מסברתו חוכך בדבר ומ"מ בכה"ג סמך להקל במעשה ב"ד אבל בשליח להולכה שלא אמר אפילו במעשה ב"ד י"ל כיון דשינה ממטבע חכמים צריך קיום אפילו בענין ובמעשה ב"ד. מ"מ י"ל דנ"ל להרמ"א דהרשב"ש היקל בשביל דעת הרי"ף לחוד וא"כ אפילו בשליח להולכה כן דכדאי לסמוך בשעת הדחק

ובעברי ע"ד הרשב"ץ שכתב דאפילו הי' רק שנים בקבלת הגט סגי שנים כדאמר פ' התקבל תמיהני דהא שם מעידים בפנינו קבל וקרע אבל בשטר הוי מפי כתבם והרי הרשב"א פרק מי שאחזו דע"א נסתייע אהא דמצאו כתוב פ' מת דל"ב קיום מק"ו דמקילין מפי כתבם דאורייתא כ"ש קיום דרבנן ול"ד לגט דבעי בפ"נ דהכא איתתא דייקא טפי ומנסבא ומילתא דעל"ג עכ"ד וא"כ נילף איפכא בק"ו השתא גט בעי קיום דאינו אלא מדרבנן כ"ש דפסול מפי כתבם דהוא דאורייתא ותו ק"ל דלדעת הרשב"ץ דמחלק בין שליח להולכה דתקנו הואיל ואפשר לומר משא"כ לקבלה סמכו אדאורייתא א"כ היל"ל להרשב"א דבגט אשה דאפשר לומר בפ"נ לא הקילו אבל במת בעלי א"א בענין אחר לכן מהני כמ"ש הרשב"ש אע"כ דהרשב"א לא מחלק בהכי והוצרך לומר במיתה דאיכא דייקא טפי ועל"ג וא"כ דברי הרשב"ץ תמוהים ואף אם י"ל בדוחק מ"מ מנ"ל להקל במפי כתבם דהוא ד"ת. ואם נאמר דסובר דעדות בשטר מדאורייתא מהני דלא כהרמב"ם והא דמצאו כתוב