שו"ת הרד"ד אבן העזר א יז

שאמר מת בעלה דמדאורייתא שריא רק מדרבנן קנסוה אבל הר"ן בכתובות דחה דברי רש"י דבכה"ג שאינה יודעת בבירור באשם תלוי קאי ואף דלבה אינה נוקפה לא סמכינן להתיר בשביל זה ספיקא. א"כ גם התם איירי באומרת ברי לי בבירור א"כ מזידה היא ואף בלא איסור כהונה אסורה מטעם סוטה לבועל הרי דאמרינן איסור כהונה שאני אף בכה"ג דאיכא איסורא אחרינא לישראל. תו קשיא אף לפי' רש"י דברי לי היינו שאינו בבירור מ"מ נ"ל לפמ"ש הב"ש בסי' י"א סק"ג דבועל שאנס אשה מ"מ אסורה לו כיון דלגבי דידי' רצון הוא אסורה לבועל אף דהיא אנוסה והביא מירושלמי ולפ"ז היאך אמרו איסור כהונה שאני הא ג"כ אסורה על העד דודאי ברצון זינה כיון שהי' הוא המעיד עלי'. והנה ע"ז יש לדחוק די"ל דהת"ה סובר דהך שנויא איסור כהונה שאני סובר כל"ק דכתובות ד"ט בבת שבע דאונס הוי וא"כ אונס מותר לבועל רק אנן קיי"ל כל"ב דגט כריתות כותב א"כ אף אונס אסורה לבועל ע"ש בב"ש הנ"ל

והנה ראיית הצ"צ הוא ממה שפי' רש"י שקיים הי' באותו שעה ועכשיו מת דליכא איסור לישראל. והנה לכאורה זאת אינו ראי' כל כך די"ל לפי דשם יליף מקרא דוקדשתו משמע דמיירי באיסור כהונה ולא באיסור א"א. אמנם יקשה קושייתינו דא"כ בתרי ותרי דקיי"ל דנשאת לא תצא אמאי לא מחלקינן בין כהן לישראל. ומה שנ"ל דודאי היכי שהיא אשת איש ונשאת לא' מעדי' אף שהוא כהן לא שייך להחמיר משום איסור כהן דהא באמת איסור כהונה דזונה לא חייל אאיסור אשת איש דזה חל קודם שנבעלה להשני ואילו מטעם זונה לא מיתסרא רק אחר בעילת השני א"כ לא חייל כלל דא"א חע"א וגם כולל ליכא לפי שנאסרה אכל כהנים דעתה אשת איש היא וליכא כולל דבל"ז אסורה לכ"ע מצד א"א וכהא דא"א ונעשה חמותו דל"ח כולל אף שכולל לאחר מיתת הבעל דעתה ליכא כולל לכן לא תצא משא"כ אם אומרים שקיים הי' באותו שעה א"כ תו ליכא איסור מצד א"א ושפיר אסורה מטעם זונה לכהן. ואף דאיכא איסור גם מצד שנאסרה לבועל מ"מ הנך איסורי חיילי בבת אחת דבשעה שנבעלה נאסרה לבועל מצד איסור כהונה ואיסור סוטה. ולכן שפיר אמרינן בהא איסור כהונה שאני וא"כ אין ראי' כלל מרש"י שמפרש שקיים הי' ואח"כ מת כסברת התה"ד רק דאילו עדיין קיים ל"ש איסור כהונה שאני דהא לא חל כלל איסור כהונה אאיסור א"א דליכא כולל כלל וזה ברור. ומעתה אחר דלא הובא בא"ע סי' י"ד סמ"ב בתרי ותרי באומרת ברי לי דעת רש"י דאין לבי נוקפי רק הובא בש"ע סתם משמע דבעינן שיהי' ברי לו בבירור גמור ואין לבו נוקפו לא מועיל למשוי כברי א"כ ע"כ מוכח דליתא לסברת התה"ד דאף בהא דיבמות מיירי שאמרה ברי לי בבירור גמור דאז מזידה היא ואסורה לבועל משום סוטה ומוכח דאין לחלק כלל באיסור כהונה גרידא לאיסור כהינה בהדי איסור אחר. וא"כ חששת הצ"צ ליתא כלל להחמיר

תו נראה לנו להקשות בהך סוגיא דמאי פריך מברייתא דוקדשתו דדפנו דמאי לאו כשניסת לא' מעדי' דהא התוס' הקשו דהא בחטאת קאי. ותי' דדייקא ומנסבא מרעא לחזקה דידה. ואף בב' אומרים נתגרשה דייקא פן יוזמו עדי'. ובתוס' ב"ב דל"ב כ' דאף למ"ד נשאת שלא ברשות מותרת לחזור מ"מ כאן דאיכא תרי ותרי אסורה לחזור. והשתא קשה לשיטת רש"י דבאומרת ברי היינו אין לבי נוקפי א"כ נהי דאנן שרינן להנשא לא' מעדי' משום דליכא רק אשם תלוי ומהני ברי דידה לפי דחזקה דייקא דאם יתודע תצא מזה ומזה משום קנסא דהי' לה לדייק אבל מן התורה פשיטא דאם יבאו עדים ויזימו או יבא בעלה לפנינו חי ודאי דשריא דהא לא הזידה במה שאין לבה נוקפה וא"כ לא דייקא כלל דמותרת לשוב לבעלה הראשון וא"כ כיון דלא דייקא א"כ מדאורייתא הוי קאי בחטאת ולא מהני אמירת ברי דידה. וא"כ קשה דמאי פריך מקרא דוקדשתו הא מדאורייתא דל"ש סברת דייקא כיון דאם נתירנה לא תאסר על הבעל הראשון אם יברר הדבר.. וא"כ שפיר לא מהני ברי דידה ודעד משא"כ רב דאמר דמהני ברי לי הוא לבתר דתקנו חז"ל דקנסו לאשה על דלא דייקא שתאסר על הבעל לכן שפיר סותר החזקה דדייקא לחזקת א"א והוי באשם תלוי לכן מהני ברי וזה קושיא גדולה. ועכצ"ל דמודה רש"י שפיר דנהי דבע"א שאמר מת בעלה דאם בא בעלה מותרת מה"ת לחזור רק מדרבנן אסורה מ"מ בתרי ותרי אף שאמרה אין לבה נוקפה מ"מ מדאורייתא אסורה דהי' לה לדייק. וכמ"ש התוס' בב"ב לחלק בין נשאת ברשות לב' אומרים מת וב' אומרים לא מת וא"כ מוכרחין אנו לומר דבכה"ג אף רש"י מודה דאם יבא בעלה מה"ת אסורה לחזור לאישה הראשון. וא"כ ממילא דברי התה"ד תמוהים דאיך אמר דאינה רק איסור כהונה לבד הא גם לישראל אסורה משום סוטה מן התורה אי קיים הי'. הן אמת דהרשב"א בקדושין דס"ו ל"ל סברת התוס' דמשום דייקא הוא דסמכינן אברי רק אף בתרי ותרי אי מוקמינן אחזקה דא"א מ"מ לגבי עצמן נאמנין דאדם נאמן ע"ע נגד חזקה ועיין פנ"י בכתובות פ"ב ולדידי' ניחא דשפיר י"ל דאף דלא מיתסרא מדאורייתא כשאמרה ברי שאין לבה נוקפה כיון שאנוסה היא מ"מ אף דל"ש דייקא שפיר פריך אמאי תצא והי' אפשר לישב קושייתינו אתה"ד אבל כ"ז אינו מעלה ארוכה דודאי הא דרש"י סובר דמהני ברי מה שאין לבי נוקפי דוקא היכי דליכא חטאת דדייקא מרעא ורק באשם תלוי ותליא בלבו נוקפו מהני כשאין לבה נוקפה להתיר משא"כ היכי דליכא דייקא ודאי אף דהרשב"א סובר דמהני מיהת לא מהני כ"א ברי גמור דאדם נאמן ע"ע אבל דליהני מה שאין לבה נוקפה להתיר נגד חזקה דא"א זה אי אפשר לומר ומה שהרשב"א תי' בקדושין היינו משום שחולק ארש"י ומפרש ברי היינו שיודעת שמת כשיטת הר"ן. א"כ מיהת דברי רש"י א"א לישב דממ"נ אי ברי לי גמור א"כ ודאי אסורה דברצון זינתה ואי בשאין לבה נוקפה א"כ מדאורייתא אמאי מותרת הא ל"ש דייקא מדאורייתא ועכצ"ל כמ"ש דלשיטת רש"י בתרי ותרי אף מדאורייתא אם יוזם כת אחד אז תצא מזה ומזה דהואיל ומכחישים זא"ז א"כ מדאורייתא אסורה מיהת תמוהים דברי התה"ד דהאיכא איסור סוטה. מיהא נראה לפי דברי הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז דהיכי שידעינן שמת ולא ידעינן אימתי דלא מוקמינן אחזקת חי דעכשיו מת ולכן מיקל באבל שמא מת קודם ל'. ולפ"ז ניחא כיון דאומרים דקיים הי' ועכשיו מת א"כ תו ליכא חזקת חי כלל לכן שפיר מהני ברי ול"ק ק' התוס' דבחטאת קאי ממילא ניחא דברי התה"ד. אמנם לשיטת הש"ך בנקה"כ דאף בכה"ג מוקמינן אחזקת חי דעכשיו מת הדרא קושייתינו

הן איכא לאקשויי דבגמ' משמע דמיירי הך ברייתא דדפנו אף בנשאת ואח"כ באו עדים מדמוקי בתר הכי בבאו עדים ואח"כ נשאת. וכרנב"י משמע לפי הס"ד אף בנשאת ואח"כ באו עדים א"כ פשיטא דלא דייקא דאי מת בשעת נשואין הא נשאת ברשות עפ"י ב' עדים ואי כשבאו עדים האחרונים למה תדייק הא בעלה הראשון כבר מת ול"ש חומר שתצא מבעל ראשון ואי לגבי בעל שני בל"ז אסורה משום כהן וא"כ למה תדייק וא"כ מאי פריך כל דאמאי תצא. ואפילו למ"ש דבאמרה ברי לה תצא א"כ דיקא מיד בעת נשואין מ"מ קשה מנין להגמ' דאמרה בעת נשואין ברי דלמא אמרה עתה בעת שבאו שני עדים אחר נשואין דא"כ ל"ש דייקא דאימת דייקא אז לא דייקא דנשאת ברשות מותרת לחזור ובידה שתאמר שאינה יודעת ותהי' מותרת לשוב לבעלה וכשבאו עדים אחרונים אז ל"ש דייקא דכבר מת בעלה ולשני ל"ש דייקא דבל"ז אסור לקיימה משום איסור כהונה והוא קושיא גדולה. וע"ד הפלפול הי' אפשר לומר דהנה בל"ז קשה לשיטת הרמב"ם דספיקא מה"ת לקולא וכ' הכ"מ דדוקא בח"כ דחייב אשם תלוי הוא מדאוריית' לחומרא אבל בחייבי לאוין ספיקא לקולא דלמד מממזר ספק יבא. וא"כ אמאי דפנו כאן הא ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא. אמנם נ"ל דהנה בכת א' אומרת מת ביום א' וכת אחת מכחישתו רק א' אומר מת ביום שני וא' אומר לא מת ביום ראשון נראה דודאי לענין מיתה ביום א' ודאי הוי תרי ותרי ולענין מה שא' אומר ביום ב' מת הוי רק חד ולא מהני עדותו מן התירה דחד לא מהימן לומר מת בעלה רק מדרבנן מהימן א"כ מה"ת חד לא מהימן אמיתת יום ב' ואמיתת יום א' תרווייהו מכחישים. והנה הקשו בתוס' בכל תרי ותרי מכחישים ניהימני במגו דפסלי לקמאי ותי' דלא אמרינן מגו בשנים רק מגו דאי בעי שתק אמרינן. והשתא בהך עובדא