שו"ת הרד"ד אבן העזר א טז

משקר א"כ מ"מ כיון דאחד אינו משקר ולא איתחזק שום א' להיות רשע א"כ העדות מהני. דהמעשה נתאמת עפ"י ע"א כשר וכל חד אי דנין בפ"ע כשר הוא. אבל לר"ח דסובר בהדי סהדי שקרי למ"ל א"כ כ"א בפ"ע אנו דנין למשקר ולא מוקמינן אחזקי' א"כ אם באת לדון כ"א בפ"ע עד פסול הוא משום דמשקר. א"כ היאך תאמר כיון דאחד אינו משקר נוציא ממון הא התורה גזרה שיהי' שני עדים וכל חד בפ"ע אינו עד כלל דכל חד בפ"ע פסול הוא א"כ ליכא שני עדים כלל כיון דכל חד בפ"ע אין ראוי לקבל עדותו א"כ לא האמינה תורה לעד שפסול הוא משום משקר. משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ה אם אתה דן כ"א בפ"ע כשר הוא דבא בפ"ע ומעיד. ורק בתרי ותרי דאינן מצטרפין יחד א' מכת זו וא' מכת זו אף דכל חד כשר הוא בפ"ע מ"מ פוסל הצירוף משום דא' מהן רשע. אף כשאתה דן בב"א המעשה אמת מכח אחד דגם אחד ל"ח למשקר כנ"ל מ"מ אחד מהן רשע אבל בחד וחד מכחישים דרשע לא מקרי דלא נפסל משנים וא"כ ע"י צירוף ג"כ אינו מקרי רשע דלא הוכחש משנים ואי דעכ"פ ידעינן דא' משקר מ"מ מצטרפין דממ"נ אם אתה דן כ"א בפ"ע אמרינן דאינו משקר דבא בפ"ע ומעיד ואם אתה דן ביחד מיהת ידעינן דמעשה אמת כיון דחד איכא מיהת. כלל הדבר דהתורה הקפידה בשני עדים שנוכל לדון כ"א בפ"ע דאינו משקר וגם ע"י צירוף עכ"פ א' מהן אינו משקר וממילא ידעינן דהמעשה אמת רק אם ע"י צירוף א' מהן רשע נתבטל עדותו מדין קא"פ או משום שהתורה אמרה אל תשת רשע עד. וזה נכון

מיהת לדינא צריך עיון אחר שהש"ך העלה דלא כחכמי בריסק א"כ בעובדא דתשו' עה"ג נראה דאין להתירה כלל

שוב ראיתי להצ"צ סי' פ"ח שכ' בעובדא ההיא שאין להתירה מטעם זה דדוקא בשתי צרות אע"ג דמכחישות זא"ז והא' מהן שקר קאמרה מ"מ השני' נשארה בחזקתה שהרי א' מעידה שאינו קיים הרי אלו ינשאו שכל א' אומרת שהיא נשארה בחזקתה אבל כאן כיון דלא אמרו קברנוהו א"כ י"ל דעדותן בטלה כיון שחזינן שמכחישין זא"ז אמרינן דאומרין בדדמי ונמשך מזה שאף שניהם מצטרפין לעדות אחרת ולא אמרינן דעדותן בטלה כיון שהכחישו זא"ז דכיון דאפשר לומר ולמתלי שאין מכחישין רק אומרין בדדמי תלינן ע"ש. א"כ מדברי הצ"צ למדנו דסובר כשיטת הש"ך דבכ"מ שע"א, מכחיש ע"א אין מצטרפין יחד דלא כחכמי בריסק רק כיון דלא אמרו קברנוהו א"כ חיישינן לבדדמי. ואף דבתרי ל"ח לבדדמי כ"ז שאין מכחישין אבל כשמכחישין מיישבין דבריהם שאומרים בדדמי כי היכי שלא יוכחשו ולא יפסלו. וצ"ע: סימן ח

בתשובה עה"ג סי' ל"ו באחד שנשבה אשתו בין הקדרים והמירה דתה והתיר הגאון בעל הט"ז לישא אשה אחרת בלי זכוי גט. והנה תמהו עליו גאוני ישראל. והמחבר ההוא רצה להצדיקו אשר נהי בהמירה לא חיישינן שזינתה מ"מ עוברת ע"ד היא אף מאונס כמ"ש בתשו' הרא"ש דיהרג ואל יעבור וא"כ בעוברת ע"ד מותר לישא אחרת ומה שהתיר בלא זכוי הגט משום שדבר תלוי במנהג וע"כ במעהרין אין מנהג ברור והצ"צ דחה אותו שכל המדינה ההיא מנהג אויסטרייך ומבואר בתה"ד סי' רנ"ו שמנהג אויסטרייך להתיר ע"י זכוי גט עכ"ד. ונ"ל להצדיק את הצדיק מעיקרא הגאון בעל הט"ז והוא דבמהרא"י לא נתבאר דבעינן זכוי גט רק בהמירה ברצון דאז אמרינן דודאי זנתה ג"כ וא"כ שפיר אנו יכולין לתקן ע"י זכוי גט דזכות הוא לה דמוטב שתדון בפנוי' ואל תדון באשת איש. וכ"כ הרמ"א בד"מ סי' א' באה"ע. ועוד כתב הד"מ טעם אחר משום חשש צרת סוטה. אבל בהמירה באונס דלא חיישינן כלל שזנתה וכמ"ש הצ"צ עצמו בתשו' ע'. וא"כ רק משום עוברת ע"ד הוא דמותר לישא אחרת א"כ מה יועיל זכוי גט הא אינו זכות הוא לה כלל, כיון דלא חשודה לזנות וא"כ כשאין כאן תקנה ע"י זכוי גט דהא חוב. הוא לה א"כ מתירין אותו לישא אחרת בלי זכוי דזכוי אינו מעלה מוריד כלל כיון שאין כאן זכות כלל וע"כ תמי' לי מאד על הגאונים איך לא חילקו כלל בזה ודברי הגאון בעל ט"ז נכונים ועיין בט"ז אה"ע סי' א' שסובר ופוסק ג"כ כדעת הד"מ דבעינן זכי' גט אף במקום דליכא מנהג משום צרת סוטה. וא"כ ע"כ שלא יהי' דברי' סותרין לפסק ההוא דבהמירה באונס אין כאן חשש צרת סוטה דלא חשודה שתזנה. וה"נ לא מועיל זכוי משום דלא שייך מוטב שתדון בפנוי' כלל כיון דלא תזנה לכן שפיר העלה הט"ז דינו דלא בעי זכי' כלל ומתירין אותו וזה נכון מאד. סימן ט

בתשובה עה"ג סי' צ"ג באשה שנשאת לכהן והנה הרתה לזנונים וילדה ולד לה' חדשים ואמרה שנבעלה מח"כ ופסולה לכהן העלה דאמרינן שעיני' נתנה באחר ולא מהימנא שמח"כ נבעלה רק מאחר נבעלה אם איכא תרי רובא כשרים ואי ליכא רוב אסורה דלא גרע מלא אמרה כלל דפסולה לכהן ואפילו נשאת תצא בליכא רוב. ואי איכא חד רובא כשרים יש לעיין קצת בדין זה ואם הבעל מאמינה אף בתרי רובא אסורה עכ"ד. והצ"צ בתשו' פ"ב כ' לאסור האשה אף אם אין הבעל מאמינה מטעם אחר וז"ל אלא לפענ"ד דהוי במקום איסור כהונה דחמיר טפי יש להחמיר ולומר דודאי קושטא קאמרה כיון דהוכחא טובא איכא ולא תלינן בנתנה עיני' באחר דאיסור כהונה שאני כדאמרינן ביבמות דפ"ח ואע"ג דההיא מעשה דמייתי בתשו' מיימוני מיירי נמי באשת כהן ואיכא הוכחא טובא ואפ"ה מסיק התם דאמרינן עיני' נתנה באחר ול"ח לאיסור כהונה הא כבר העלה מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ב דלא אמרינן איסור כהונה שאני אלא היכי דלא הוי איסורא אלא משום איסור כהונה דלגבי ישראל הוי שריא ולגבי כהן הוא דאסור התם הוא דאמרינן איסור כהונה שאני וחמיר טפי ואזלינן בס' לחומרא אבל מידי דשייך בישראל כמו בכהן כגון שאמרה שזינתה תחת בעלה אין חילוק בין כהן לישראל ולעולם תלינן בעיני' נתנה באחר כיון דאין האיסור תולה באיסור כהונה ע"ש שהאריך ובאמת המעיין בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב כ' שני תירוצים התם האחד דלא אמרינן איסור כהונה שאני רק בתרי ותרי ונשאת לא' מעדי' והביא ראי' מבולשת דלא משני איסור כהונה שאני ועוד סברא לחלק בין איסור כהונה לבד שלא מיתסרא לישראל לאיסור כהונה שאסורה גם לישראל עכ"ד

והנה באמת דברי התה"ד בתי' הראשון לכאורה ראי' חזקה מבולשת בכתובות פ"ב דף כ"ז דאמאי פריך מניסוך להא דעיר שכבשוה כרכום דהא י"ל איסור כהונה שאני לכן כל הכהנות, אסורות אלא ע"כ דלא אמרינן בכל מקום איסור כהונה שאני. וא"כ מדוע החמיר הצ"צ אחרי דדברי תי' מהרא"י הראשון לכאורה נכון מראי' מהא דבולשת דדוקא ביבמות דפ"ח אמרינן דאיסור כהונה שאני לפי דאיכא תרי ותרי. ומה שהוסיף התה"ד בתי' השני היינו דשניהם אמת דתי' ראשון מוכרח מהא דבולשת אמנם גם התירוץ השני מוכרח דאל"כ עדיין קשה דלמה בשני אומרים מת אם נשאת לא תצא סתמא תנן ומשמע אף בכהן דלא מפליג אם השני כהן ואמאי הא אם לא מת הראשון מיד בביאה ראשונה של השני נעשית זונה ואסורה על הבעל השני גם מצד איסור כהונה וא"כ אמאי תנן סתמא לא תצא אלא ע"כ כיון דאסורה עליו מלבד איסור כהונה מצד אשת איש לבעל השני א"כ שפיר לא אמרינן איסור כהונה שאני

עוד נ"ל דע"כ תי' השני של תה"ד אינו מוסכם דהא שם באומרם בעלה קיים הי' ומת אח"כ כיון דמיירי בנשאת לא' מעדי' ואומרת ברי לי הא בלאו איסור כהונה קאי באיסור סוטה לבועל כיון דהיא אמרה ברי לי ועי"ז תהי' מותרת לו א"כ אין לך מזידה גדולה מזה דאסורה לבועל אף אי הי' ישראל. והא שכ' התה"ד דלא מיתסרא רק לכהן לבד היינו דקאי בשיטת רש"י דלשיטתו אזיל דסובר בכתובות דף כ"ב באומרת ברי לי היינו שאין לבו נוקפו דאילו קיים הי' בא א"כ שפיר מדאורייתא שריא לישראל כיון דאינה מזידה ואף שטעתה בדמיונה מ"מ אנוסה היא ודמי לע"א