שו"ת הרד"ד אבן העזר א טו

סימן ז

בתשובה עה"ג סי' ס"ז בעדות שהעידו האנוסים שא' אמר שהבעל מת ואח"כ האשה וא' אמר שהאשה מתה ואח"כ הבעל דלשניהם מת הבעל חקר לענין אי מחזיקין שזה האיש מת וגיסתו מותרת לשוק בלי יבום דאנן קיי"ל דע"א ביבמה מהני בשעת הדחק רק באנוסים הואיל ופסולים הם חיישינן לבדדמי אף בשנים והעלה הואיל ואנוסים אינן פסולים אלא מדרבנן ולא הי' הכרזה א"כ כשרים הם ואח"כ נסתפק דמ"מ כיון שמכחישים זא"ז בחקירות זה אומר בעל מת קודם האשה וזה אומר האשה קודם א"כ הוי הכחשה בזמן ועדותן בטלה הגם שאפשר לומר שבהריגת בעל לא הוי הכחשה רק בבת היינו שודאי הבעל נהרג בשעה ד' רק אם האשה קודם או לא מ"מ מספיקא היאך נתיר והא כ' הר"ן בתשו' מ"ד בעדות נשים שהוכחשו בחקירות דעדותן בטלה. אבל בתר העיון נראה דהא מתניתין דהאשה שלום זה אומר מת זה אומר נהרג ר"י ור"ש אומרים הואיל וזו וזו מודים שאינו קיים ינשאו והלכתא כר"י ור"ש שמעינן מינה דאף הכחשה בחקירות דאי מת או נהרג הוי הכחשה בגוף העדות דלדעת הרמב"ם הוי הכחשה בחקירות ומ"מ עדותן קיים. והר"ן לא מיירי רק שא' אומר מת בי"א והשני אומר חי הי' באותו שעה והשני אינו מעיד כלל אמיתה אבל שתרווייהו מודו שמת רק אינם מכוונים השעות כשרים הם וא"כ בתרווייהו ל"ח לבדדמי כלל ואיתתא שריא להנשא דודאי מת יבמה עכ"ד בקיצור

לכאורה נראה דאין ראי' כלל ממתניתין להך עובדא דשפיר י"ל בכל חקירות היכי דבעי שנים וא"כ בעינן צירוף א"כ כשנצטרף יחד א' המכחיש בחקירות בטל כל העדות משא"כ במת ונהרג דמתניתין כיון דעדות אשה באחד כשר ול"ב צירוף כלל א"כ אי הוי השני כמאן דליתא כלל מ"מ עדות הראשון כשר לכן כל שאינו מכחיש זא"ז מגוף המיתה מיהת אף שאין אנו יכולין לצרף עדותן מ"מ אכל חד בפ"ע שריא האשה. ודוקא שמכחיש כל הדבר הוי עד בהכחשה. וכ"ז ניחא במתניתין אבל התם באנוסים כיון דאי לאו דתצטרף עדות שנים כל חד לא מהני עדותו דחיישינן לבדדמי. וא"כ רק אתה בא להכשיר מכח צירוף והוי שני עדים א"כ כשהוכחשו בחקירות עדותן בטלה דכל מקום דבעינן שני עדים כשהוכחשו בחקירות בטלה עדותן ואין מועיל כלל וא"כ לא הביא כלל ראי' לעובדא דידי' להתיר שיהי' מועיל עדות שניהם דלא נחוש לבדדמי וזה נכון מאד ובאמת להח"מ סי' י"ז ס"ק י"ט שהקשה ק' עה"ג והב"ש דחה קו' הח"מ על המחבר בסי' י"ז דפסק בע"א אומר מת או נהרג דמותרת הא לדעת הרמב"ם הוי הכחשה בחקירות. והב"ש העלה דלדעת הרמב"ם ג"כ אינו מקרי חקירות רק כיון דאינו חי אינו מדקדק באיזה אופן או מת או נהרג והוי כמו מנה שחור או לבן. עוד תי' דהיכי דבעי שני עדים פסול כשהוכחשו בחקירות אבל היכי דסגי בע"א כשר עכ"ד. והנה לתי' השני נסתרו דברי עה"ג דשפיר באנוסים דחיישינן לבדדמי מטעם חד ובעי צירוף ליתא לדברי עה"ג כמ"ש. ולתי' הראשון בל"ז אין כאן ראי'

עוד נ"ל דאף אי הוכחשו בחקירות אין עדותן בטלה ומצטרפין להיות שנים כגון בא' אומר מת וא' אומר נהרג דנימא דמצטרפין עדותן והוי כשנים שהעידו דאין אחד יכול להכחישן ולומר קיים הוא מ"מ דברי עה"ג צל"ע כיון דשם הי' העדות לענין הירושה אם בת יורשת להנחיל לאבי' חמיו של הבעל או אם הבעל מת אח"כ וירש אשתו א"כ חד מינייהו שקרא קמסהיד א"כ חד פסול הוא. וע"כ יש לעיין בהך דינא של חכמי בריסק הובא בחו"מ סי' ל"א בש"ך אם ע"א מכחיש ע"א אם מצטרפין לעדות אחרת. ולפ"ז אי נימא דאין מצטרפין לעדות אחרת א"כ ה"נ איך מצטרפי לענין זה שמת הבעל כיון דחד מינייהו שיקרא קמסהיד. ובשלמא במת או נהרג כיון דאינם מכחישים בדבר שיש תועלת בעדותן דמ"מ מת הוא א"כ שפיר יש לצרפם אבל כאן כיון דלענין עדות ירושה מכחישים הם זא"ז לגמרי א"כ חד מינייהו שקר העיד וא"כ עדיין יש לחוש לבדדמי. וא"כ לפי מה שפשט הש"ך דדברי הר"ן שהקשה בע"א אומר נתגרשה דתרווייהו בא"א קמסהדי דהא חד מינייהו פסול הוא דמוכח דאין מצטרפין א"כ ה"נ לא ליצטרף הנך שמת האיש הנ"ל וא"כ הוי שפיר חשש בדדמי: הן אמת שאף במת ואחד אמר נהרג אם נצטרף הנך תרווייהו לעדות אחרת צל"ע דלפי דברי העה"ג דלשיטת הרמב"ם דהוי הכחשה בגוף עדות כהכחשה בחקירות דלא כהב"ש שאומר דהוי כמנה שחור או לבן צ"ע ואדרבה משמע בגמ' דאין מצטרפין דהא בגמ' דשבועות פ' כל הנשבעין אהא דא' אומר גבוה ב' מרדעות וא' אומר שלשה מצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון ופריך לר"ח דבהדי סהדי שקרי ומינה דלר' הונא מיהת תרווייהו ביחד לא מצטרפי דדוקא זו באה בפ"ע אבל אין מצטרפין יחד ואף דשם אין נ"מ בגוף העדות אי גבוה ב' או ג' רק הכחשה בחקירות ומ"מ חזינן דלא מצטרפי. וא"כ הא דמתירין אותה הוא כמ"ש הב"ש בתי' השני דע"א מיהת הוי אבל לפ"ז א"ר להצטרף לעדות אחרת. הן אמת די"ל דבעל עה"ג סובר כשיטת חכמי בריסק בע"א המכחיש זא"ז דלא נפסל לעדות אחרת דלא כהש"ך. אבל באמת קשה עליו מדברי הר"ן וכן תמה התומים מהא דפריך לר"ח מהא דגבוה ב' וג' מרדעות דמאי פריך הא שם בע"א לא נפסל לכן מצטרף לעדות אחרת

ומה שנ"ל עפמ"ש הרמב"ן דלא מפסל ע"א משום חשש דמשקר רק דהתורה פסלה לע"א משום גזיה"כ דבעינן על פי שנים עדים יקום דבר. והנה אי נימא דמשום שמא שקר הדברים ודאי הי' ראוי לפסול כשע"א מכחיש ע"א לעדות אחרת דמ"מ חד מינייהו שקרן רק סברי חכמי בריסק כיון דע"א כשר הוא שאינו שקרן א"כ ידעינן דהמעשה אמת ורק משום גזיה"כ דאין ע"א יוכל להוציא ממון א"כ בכה"ג שפיר מצטרף העד השני דגם הוא עד גמור הוא דלא איתחזק להיות רשע עפ"י שני עדים. ודוקא כשהוכחשו תרי ותרי אינן מצטרפין יחד משום דאחד רשע גמור הוא שהוכחש מפי שני עדים וא"כ הוי כמו עד כשר וקרוב שאינו מועיל עדות דהתורה גזרה דבעינן שני עדים אבל כאן דלא נעשה רשע כלל עפ"י עדות ע"א א"כ מה"ת נפסל העדות זה שהעידו יחד. ודמי למ"ש הש"ך בסי' קי"ט ביו"ד בטעם דחשוד בשלו נאמן באיסורין בשל אחרים דלא חשיד לשקר בשל אחרים דא"א חוטא ולא לו ואע"ג דבד"מ פסול לאו משום דמשקר רק משום דהתורה גזרה אל תשת רשע עד עכ"ד וא"כ ה"נ אף שע"א כשר הוא ואמרינן דודאי אינו משקר מ"מ כשהשני הוא רשע מכח תרי שהכחישוהו בעדות אחרת א"כ לא נוכל לחרוץ משפט דהא ידעינן שאחד רשע והתורה גזרה עפ"י שני עדים כשרים יקום דבר אבל בשני עדים מכחישים זא"ז לעדות אחרת מצטרפין כיון דלא איתחזק לרשע עפ"י ע"א. ואי דנימא כיון דאחד שקרן דלמא משקר גם בהא דז"א דהא לדעת האמת סגי גם בחד דגם חד אינו משקר ומשום גזה"כ ליכא כיון דאין השני רשע עפ"י עדים וזה נכון מטעמם. מעתה י"ל דבשלמא באחד אומר לוה וא' אומר לא לוה שיבאו שניהם לעדות אחרת לחייב ממון דכל חד אמרינן חזקה דאינו משקר א"כ כל חד בפ"ע ע"א גמור הוא להאמינו לעדות הזאת שיאמרו שזה חייב ממון וכל חד דאינו משקר וא"כ אנו ידעינן דהמעשה אמת ורק אם באנו לומר היאך נוציא ממון עפ"י אחד הא גזה"כ דאחד א"נ הא גם יגיד ריעו והוי שנים. ואף שממ"נ השני הוא משקר הא לענין משקר כבר מוכח מהראשון דחד נמי לא משקר. משא"כ בהא דע"א אומר נתגרשה דשם אם באנו לאסור האשה עפ"י עד אומר נתגרשה בשביל סברא שאינו משקר אדרבה הסברא להתירא דאומר שגירש ואין כאן אישות ואי דהשני אומר לא גירש הא א' משקר א"כ נימא דמ"ד לא גירש משקר. וכיון דהוא משקר אין כאן עד האוסר דעד אומר נתגרשה הפה שאסר הפה שהתיר וא"כ מצד הסברא אין לאסור האשה כיון דא' משקר א"כ אין לאסור כלל ולומר שא"א היא דאחד אמר שאינה א"א דגרושה היא וא"כ היאך אמרינן תרווייהו בא"א קמסהדי הא כיון דאחד משקר א"כ דלמא לאו א"א היא ויפה הקשה הר"ן. וממילא י"ל קושיית התומים דסברת חכמי בריסק אינם רק לר"ה דיכול להעיד בפני עצמו חזינן דאינו משקר דהא בא בפ"ע ומעיד וא"כ עד כשר הוא רק ע"י צירוף ידעינן דא' מהן