שו"ת הרד"ד אבן העזר א קלא

יכולין לכופו ואחר א"י להרוג דבעינן יד העדים תהי' כו' ולפ"ז מוכח דשויא אנפשי' חד"א אינו משום נדר רק משום דנאמן ע"ע שיאסר עליו וא"כ כיון דתורה גזרה דאינו חוזר ומגיד, א"נ ע"ע כלל שלא נהרג וא"כ שפיר הב"ד כופין אותם שיקיימו מצוה דיד העדים תהי' בו בראשונה

ולכאורה י"ל דאף אם יודעים בעצמם ששקר דברו ואינו חייב מיתה מ"מ כיון דבב"ד לא מהימנין להו מותרין להרוג כמ"ש תוס' שבת ד"ג בהא דמותר לרדותה שהקשו דהיאך יציית ולא יעבור אאיסור דרבנן ויתחייב סקילה ותירצו דהואיל וב"ד מצווין אותו כך שוב אינו עובר אאיסור סקילה. וא"כ י"ל דאף אם אמת ששקר העידו מ"מ אם הב"ד מצווין אותם להרוג מותרין וא"כ לא שייך דאסור מטעם נדר שנדרו שיהי' אסור כאלו שקר העידו הא גם באם שקר העידו נמי מותרין להרוג אם הב"ד צוו אותם אבל דבר ז"א דבשלמא באיסור שבת דכיון שחז"ל לא התירו לרדות א"כ שוב אונס הוא על איסור שבת דהב"ד לא יניחוהו לעבור אדבריהם והוי כמו אונס שכפו אותו לעבור אאיסור שבת ה"נ הם אסרו לרדות וכופין אותו לעבור אאיסור שבת וא"כ אין עליו חטא. אבל בנ"ד דהוא לענין אם שקר העידו ודאי חלילה להם להרוג ואם הב"ד יצוו ויכופו שיעברו ויהרגו לפי שהב"ד לא יאמינו להם מ"מ חלילה להם להרוג איש על לא חמס דאין התנצלות שאנוסים היו דבג' עברות אלו יהרג ולא יעבור וש"ד חד מינייהו. וא"כ אף אם יכופו אותן הב"ד להרוג נקי כדין שכופין על מ"ע דיד העדים כו'. מהעדר ידיעתם אסור להם ויהרגו ואל יעברו אם יודעין ששקר הי' עדותם. וא"כ לפ"ז באם גם מה שחוזרים ומגידים שקר הוא. מ"מ שויא אנפשי' חד"א כאילו היו מעידים שקר בראשונה ואי משום נדר קאתינא א"כ אין הב"ד כופין לעבור אאיסור נדר ולהרגו מוטב שלא לעבור אאיסור נדר אלא ע"כ דרק משום הודאה דנאמן ע"ע וא"כ כיון שכאן גלתה תורה דא"נ דאינו חוזר ומגיד שפיר מתירים הב"ד להעדים שיהרגו ואף אם אינם רוצים כופין אותן

אמנם לדעת תוס' בדמ"ה ע"ב דבנסקלין לא בעי קרא כדכתיב וא"כ גם בנקטעה יד העדים דפטור בכ"מ בנסקלין חייב ניחא דבנו של שמעון ב"ש מנסקלין הי' וא"כ אף אם לא הרגו בידים אחר יכול להרוג ובירושלמי פ' נגמר הדין ה"נ איתא דהי' יוצא ליהרג ולא ליסקל ויש לומר אף לדעת רמב"ם דפוטר בנקטעה ידם גם בנסקלין ניחא די"ל דמעשה של בנו של ר' שמעון ב"ש הי' בסייף על רציחה דגם בנקטעה חייב. ואל ידחה ראייתי מהא דההורג אחר שיגמר דינו פטור וא"כ אף אם שקר העידו העדים מ"מ אין מוזהרין לבלי להרוג דגברא קטילא קטלו דז"א דדוקא אם אחר הרג פטור משום שבל"ז הי' נהרג בב"ד עפ"י עדים אבל העדים עצמם ודאי דאם הרגו שופכי דמים הם כיון דבלעדם לא הי' נהרג ולא הי' בר קטלא א"כ לא שייך דהוא גברא קטילא כיון דאם לא יהרגוהו לא יהי' גברא קטילא ולא יקשה מהא דכאשר זמם ולא כאשר עשה הנאמר בד"נ ושם נהי שאין חייבין מדין מ"מ יתחייבו מחמת שהרגו להנדון כדין רוצחים ואי דלא התרו הא לא מצינו בשום מקום שיהרגו אף אם התרו בם. דז"א דכיון דמצוה שיד העדים וב"ד לא מהימני להו ששקר דברו וכופין אותם לקיים מצוה דיד עדים ומכין אותם עד שתצא נפשם ונהי דמוזהרין להרוג ולא יהרגו להנדון מ"מ כיון שמבואר ברמב"ם פ"ה מיסודי התורה דגם בג"ע דיהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג אינו חייב מיתה דאונס הוא ולכן שפיר הם פטורים מכאשר עשה דכאשר זמם כו' ומשום שהרגו בידים מפטרי לפי שאנוסים היו מב"ד שהיו כופין אותם עד שתצא נפשם. וא"כ עכ"פ אסור להם להרוג אף שאמרו ששקר העידו א"נ ע"ז והב"ד כופין. ומזה מוכח דאין בזה משום נדר דאל"כ אף אם בשקר חזרו מ"מ אסורים להרוג א"כ אין הב"ד יכולין לכוף לכן מוכח מהא דבנו של שמעון ב"ש דרק מטעם הודאה ולא מדין נדר כנ"ל וזה ראי' נכונה

ז) ולכאורה צל"ע מהא דנקטעה יד העדים דפריך בגמ' מבורח ומשני בהן הן עדיו דעדיין דחוק לישנא דמתניתין ומאי קושיא לישני דשמואל לא פטר להנדון רק בנקטעה ידם דא"א לקיים בהו יד העדים. אבל היכי שיד העדים קיים ואינם לפנינו דהואיל ויש להם יכולת לקיים גם אחר יוכל להרוג לנדון וכהא שמצינו בכ"ד דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שא"ר לבילה מעכבת בו. והרי לפנינו דברי תוס' ביבמות דק"ד ע"ב שהקשו למאן דלא בעי קרא כדכתיב ומחייב בנקטעה ידם דאמאי נימא דכל שא"ר מעכבת בו. ותירצו בתוס' דאין סברא שיפטר הנדון בשביל שאין לו יד להעד. אמנם זה הוא רק למאן דלא בעי קרא סובר שאין זה סברא לפוטרו אכן לשמואל מנין דאף בראוי קיים יד העדים פטור שא"י להורגו אחר דלמא רק בנקטעה אמר שמואל הואיל וא"ר לבילה דלא שייך לומר כתירוץ התוס' דאין סברא כו' כיון דעכ"פ פטור לשמואל בנקטעה מנין לנו להוסיף אף בלא נקטעה וא"כ ל"ק מבורח דשם ראוי שיהרג אם יבואו העדים עצמם ויהרגוהו לכן אין מעכב בו הא דיד העדים כלל

ולחומר הנושא הנני מוכרח לדחוק עצמי וליישב דבגמ' ידעי דשמואל אף בכה"ג סובר דגם בראוי להתקיים יד העדים מ"מ א"י להרוג דקושיא זו מבורח משמע דשמואל עצמו הקשה דמשני תרגמא שמואל בהן הן עדיו מוכח דשמואל לעצמו תרגם מתניתין ולא חילק בין ראוי לשא"ר

ובזה יש לישב כל תמיהות התוס' דאסיקו בתימה דמאי פריך בגמ' אשמואל דמי בעינן קרא כדכתיב (לעכובא ולא למצוה) מהא דרוצח והקשו בתוס' דמאי קושיא דדלמא לא בעי קרא כדכתיב ושאני הכא דכתיב תהי' דמשמע לעכובא. אבל בשאר דוכתי לא בעינן כדכתיב. ובזה ניחא דכל היכי דהלשון הוא לעכוב יש לנו לומר על הפחות כיון דאין סברא שיפטר הנדון כו' רק מגזה"כ וא"כ הבו דלא לוסיף עלה וראוי לומר דהתורה קפדה רק באם א"ר לבילה אבל בראוי אינו מעכב. וא"כ מקרא דתהי' י"ל דרק בנקטעה ידם אבל באם ראוים העדים להרוג יוכלו ג"כ אחרים להרוג אף שלא בשליחותם דכל שראוי אינו מעכב וקרא דתהי' לעכובא אתי בא"ר להרוג כמו נקטעה וא"כ למה פריך מבורח ושמואל הוצרך לתרגם בהן הן עדיו אע"כ דשמואל סובר דבעי קרא כדכתיב ואף אי לאו קרא דתהי' אמרינן שיהי' ראוי לקיים בהן יד העדים ובנקטעה ידם הוה פטרינן דמעכב וא"כ יתורא דתהי' אתיא לעכב. בראוי לקיים בהן יד העדים ובעינן דוקא שהם יהרגו לכן הוצרך לאוקי בבורח דהן הן עדיו אבל אי הי' סובר דלא בעינן כדכתיב א"כ מנלן דתהי' דאתי לעכובא דקאי אף אם ראוים להרוג דלמא לשא"ר הוא דאתי דבלאו קרא דתהי' לא הוה בעי קרא כדכתיב ומדהוצרך שמואל לתרגם בהן הן עדיו ואית לי' דאף בראוי מעכב יד העדים א"כ ע"כ סובר דבעי קרא כדכתיב בא"ר ואיצטריך תהי' לראוי א"כ שפיר פריך דברוצח לא בעי קרא כדכתיב באינו ראוי גם כן וזה נכון

ולפ"ז י"ל דבנקטעה ידם כ"ע מודי דפטור רק האי דתלי בתנאי אי בעי קרא כדכתיב או לא הוא דוקא לענין אם גם בראוים להרוג אם מעכב שיהי' הם ההורגים או סגי באחר. אבל לדינא פ' הרמב"ם גם בראוי דמעכב משום דפסק ג"כ באין לו בוהן דאין לו טהרה ובעי קרא כדכתיב לכן הביא בורח בהן הן עדיו ועפ"ז יתחזק ראייתי לעיל דשויא אנפשי' חד"א מטעם הודאה דלכאורה הוה מצינו לאוקמי דמעשה דבנו של שמעון ב"ש דהיו סוברים דלא בעי קרא כדכתיב ולא יהי' ראוי כלל. אכן לפי דרכינו דכל שא"ר מעכב אף למאן דלא בעי קרא מרבויא דתהי' וגם שם א"ר מחמת נדרם. אמנם זה יש לדחות דזה מקרי ראוים כיון שיכולים רק איסורא הוא דרכיב עלייהו וכיוצא בזה מחלק בגמ' שבועות דכ"ב ע"ב לענין שבועה שלא אוכל ואכל עפר דנבילות וטריפות שאני דראוים לאכילה רק איסורא הוא דרביע עלייהו מוכח דרק בשביל איסור מקרי ראוי וכעין זה כ' בתשו' שב יעקב סי' ל"ו בחלק אה"ע לענין כל העולה לחליצה ואם שכל דבריו תמוהין בעניינא רק לא עת האסף כה כי אינו נוגע לענין זה מ"מ מבואר דבשביל לתא דאיסורא מקרי ראוי א"כ י"ל דמאן דלא בעי קרא אף שאסרו ע"ע בנדר שלא יהרגו מ"מ יכולים אחרים להרוג וזה ראוי לבילה מקרי