שו"ת הרד"ד אבן העזר א יג

דמוקי טימא את הטהור דאגע בי' שרץ וטיהר את הטמא שעירבו עם פירותיו ולא אמר ג"כ דאגע בו אוכלין דנהי מדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לטהרות מדרבנן מיהת נטמאו רק התם מיירי בטעה בשקול הדעת למה דמוקי ר"ח כאן שנטל ונתן ביד וכ"כ הר"ן פ"ק דע"ז דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ואילו התם תנן בשקול הדעת דחוזר ותי' דחכם עצמו יכול לחזור לכן משלם בנשא ונתן ביד ע"ש א"כ לפמ"ש תוס' נדה ד"ז דעירבו עם פירות הוי שעת הדחק שם בעובדא דרבי וכיון דשקול הדעת הוא דרוב הדיינין פוסקין מיהת הוי יחיד שפסק כהוראתו א"כ אם נגע לשאר פירות הוי שעת הדחק ויכול לסמוך איחיד במקום רבים כיון דאינו אלא איסור דרבנן דאין אוכל מטמא אוכל מד"ת לכן נקט בגמ' שעירבו ואינו ניכר א"כ בטומאה דאורייתא אם נתערב הוי איסור תורה ולכן לא מהני שעת הדחק לטהר ושפיר משלם וזה ראי' לס' נקה"כ הנ"ל: סימן ו שאלה ד) יום ג' כ"ח למב"י תרכ"ב. לכבוד הרב הגדול מ' אברהם משה אבד"ק סמערצוב

תשובה מכתבו היקר בדבר פנוי' הרה לזנונים ונשתדכה בעודה מעוברת וילדה בן ולא התחילה להניק וכאשר נודע שמעוברת מיחו בה מלהנשא והחתן רצה לנתק התקשרות ולא הניחוהו כי ידע בעת התקשר והנה עברו ג"ח ופסק חלבה ואם לא תנשא תוכל לצאת לתרבות רעה ע"כ המעשה

הנה המרדכי בשם הר"ם מטורמשא פ' החולץ מיקל במזנה ובצ"צ סי' נ"ה כ' דאף המיקל בגרושה מ"מ מודה במזנה דמי יכופה להניק וחכמי דורו חלקו דאין חילוק בין גרושה למזנה והוא חלק דבגרושה ישכור הבעל מינקת אבל בזונה מי ישכור להולד מינקת ונסתייע מדברי מהרי"ל ופסקי רקאנטי ומהרי"ו ונ"י פ' החולץ. ומי יקל נגדם. אולם אין בהמ"ד בלא חדוש. יש לסייע לדעת הר"ם מטורמשא דאפילו המחמיר בגרושה מיקל במזנה מדברי רש"י סוטה ר"פ ארוסה שפי' מעוברת או מינקת חבירו בגרושה אלמא דאוסר רש"י בגרושה ואילו בחגיגה די"ד ע"ב דבעי בגמ' שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכה"ג ופשט דשריא ודשמואל לא שכיח וחיישינן שמא באמבטי עיברה ופרש"י בתולה שעיברה והיא אומרת בתולה אני א"נ שנשאה ולא ידע שהיא מעוברת עכ"ל וקשיא דת"ל שהיא מעוברת חבירו אלמא דבזונה לא אסרו (אחר זמן רב מצאתי להגאון הפלאה בס' נתיבות לשבת שרצה להסתייע מסוגיא דחגיגה ודחה דלמא בילדה ומת הולד)

אמנם לרש"י לפי' ראשון ל"מ לומר שילדה ומת ולדה או הפילה ודאי א"א לפתיחת הקבר בלי השרת בתולין וא"כ הוי עכ"פ מוכת עץ ופסולה לכה"ג בשלמא לפי' האחרון ניחא דכיון דכבר נשאה א"כ י"ל דהפילה אבל לפי' קמא קשיא אלא ע"כ אף דרש"י דמחמיר בגרושה מיקל בזונה ואם נדחוק דהתם הסוגיא כמ"ד מ"ע כשרה לכה"ג אבל לא משמע כן מדברי התוס' שהקשו מראוה מדברת אמאי מכשירינן אותה הא לר"י אינה נאמנת והכא משמע דהבעי' אליבא דכ"ע א"כ ה"נ אמינא דמשמע דאתיא לכ"ע דמוכ"ע פסולה לכה"ג. ואמאי לא הקשו כן ארש"י אלא ע"כ צ"ל דרש"י מיקל מעוברת ומינקת חבירו בזונה

תו נ"ל דאפשר לו לישב קו' התוס' דדוקא כשאומרת מפלוני וכהן הוא סבר ר"י דלא מהימנא דאינו עומד להתברר ממי הרה אבל כשטוענת עדיין בתולה אני ויתברר אם ישאנה כשיהי' פתחה סתום ודמים אז במלתא דעביד לגלויי מודה ר"י דמהימנא והשתא אי נימא דלא תהי' מותרת לכה"ג כ"א אחר הלידה דאז יהי' בתולי' נושרין ואז נהי דמ"ע כשרה לכה"ג הדרא קושיית תוס' דלא תהי' נאמנת כיון דלא עביד לאגלויי שבתולה היתה דהא כד ישאנה אחר הלידה אז בתוליה כבר נאבדו אלא כ כמ"ש וזה אפשר לומר דעביד לגלויי עפ"י בדיקת חבית יין אבל דחוק דבשביל כה"ג דמאן יימר דיבדקוה דיהי' על"ג

ואף לפי' שני ברש"י דעבר ונשאה לכאורה קשה כיון דיוציא בגם אף באשת כהן ולר"מ לא יחזיר עולמית אפילו באשת ישראל א"כ היאך תהי' מותרת לכה"ג ונהי דלרבנן דר"מ י"ל כגון שעבר וקיימה ולא הוציאה הוא דבעי אבל לשיטת תוס' דאתיא ככ"ע קשיא דהא כר"מ לא אתיא דהא לדידי' קנסינן שיוציא ולא יחזיר א"כ לא מהני אפילו מה שעיכבה אחר כד"ח והן אמת דיש לסייע לדברי הא"ז דבשוגג אם נשא לא יוציא וכאן לא ידע שהיא מעוברת וא"כ שוגג היתה דאז מודה ר"מ דלא יוציא ואתיא ככ"ע אחר לידה הבעי' אם מת הולד או אחר כד"ח אבל יש לעיין דהא בגיטין דנ"ג משמע דר"מ בדרבנן קנס שוגג אטו מזיד א"כ הא"ז מודה אליבא דר"מ. מיהת לפי' ראשון דרש"י ודאי יש הוכחה לדעת הר"מ מטורמשא

ולכאורה אפשר לומר דמעוברת דלמניקה קיימא אסורה והא אפשר שתתן למניקה רק דנתנה למניקה אסורה וכן הוכיח מהר"ם פדוואה בתשו' דלא התחילה להניק אסורה דאל"כ למה אסרו מעוברת דלמניקה קאי דלמא לא תתחיל להניק א"כ י"ל בדבי ר"ג לא מיתסר מעוברת חבירו דלאו למניקה קיימי דשמא תתן בנה להניק ובי ר"ג מותרין בנתנה בנה למניקה וא"כ ה"נ בכה"ג דגדלהו משל אחיו דינו כדבי ר"ג ולכן בעי לכה"ג ולא לכה"ד שמא נבעלה לפסול דלכה"ד בל"ז אסור משום מינקת חבירו אבל ז"א דהא הרא"ש בתשו' כלל נ"ג כתב דדוקא כשהתינוק הוא מדבי ר"ג יראין לחזור אבל לא כשנשאת לבי ר"ג דמה איכפת לי' בתינוק שזר ממנו וא"כ מה מועיל כאן כיון דהולד אינו של כה"ג ועוד מאן יימר שיראין מכה"ג דידמה לדבי ר"ג. ונהי שאפשר לדחוק דהבתולה הוא מדבי ר"ג דאז יראה המינקת לחזור מחמת שהן קרובי תינוק מצד אם. אבל בל"ז קשה אשיטת מהרמ"פ דא"כ למה סברי אמוראי להתיר נתנה למניקה א"כ אמאי מעוברת אסור הא שמא תתן למניקה ודוחק לומר דהני אמוראי סברי לטעמא דדחסא אבל כיון דקיי"ל דאסור נתנה למניקה לא צריכין לטעמא דדחסא. וא"כ בדבי ר"ג מעוברת חבירו נמי שרי

ולכאורה אפשר לישב שיטת הרמב"ם דהשמיט הא דבתולה שעיברה לכה"ג דהוא סבר לטעמא דדחסא כמ"ש בה' גרושין א"כ אף דבי ר"ג נמי אסור מעוברת חבירו א"כ לא משכחת שתהי' מותרת לכה"ג מטעם מעוברת חבירו והגמ' קאי כשיטת הגמ' דיבמות דלמניקה קיימי וא"כ בדבי ר"ג משכחת להך בעי'. וטעם הרמב"ם דפסק להא דדחסא כיון דלהמתירין נתנה למניקה ע"כ מעוברת חבירו מטעם דחסא אסור דאל"כ לאו למניקה קיימי וא"כ נהי דדחה בגמ' כתובות דמשום לא פלוג אסור בנתנה למניקה מיהת מסברא דדחסא לא הדר לכן פסק כסוגיא דפ' אע"פ הגם שהוא סותר ליבמות. ולכן השמיט הא דבתולה שעיברה. אמנם יש לפקפק בזה

ובחדושי כתבתי ישוב דהרמב"ם מייתי להא דדחסא דהנה יש לדקדק ביבמות דמ"ב דפריך מעוברת אמאי לא והתניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר דברי ר"מ דאמאי פריך מר"מ ולא מרבנן. תו קשה למה מייתי מברייתא ולא ממתניתין דסוטה דתנן מעוברת חבירו לא שותית. ועוד דהא הכי לא ידעו לפי הס"ד דמעוברת קיימי למניקה. לכן נראה דלפי הס"ד לא ידעו דבמינקת איכא סכנה דמעכר חלבה וקטלה לברה דא"כ אפילו דידי' נמי רק כיון דמשעבדא להניק לא תוכל להנשא ולפרוק חיוב הנקה מעלי' משא"כ בדידי' הבעל מוחל חיוב הנקה ע"י שתתעבר מחמתו ומעוברת ג"כ אסור דלמניקה קאי ולא הוי קשה ממתניתין דסוטה די"ל דקנסו גם במעוברת דהואיל וגרמה ע"י נשואיה שתפרוק עול הנקה כדתשב תחתיו אח"כ בימי הנקה לכן גזרו תחתיו אף במעוברת שיוציא ולא יחזיר אכן מברייתא דתניא לא ישא והא אפילו לארס אסור ועכצ"ל כיון דארוסה רק לנשואין קיימי והשתא ליכא חששא לא קנס ר"מ דיוציא ולא יחזיר דדי למקנס בעת תנשא א"כ ה"נ מעוברת אמאי נקנוס שלא יחזיר הא די למקנס כשתלד אם לא יגרשנה שלא יחזיר ובעודה מעוברת