שו"ת הרד"ד אבן העזר א קכט

ידוע כמ"ש תוס' סנהדרין דל"א וכאשר העירותי במכתבי הקדום לדברי תוס' סנהדרין ד"ט ע"ב אזלי להני תירוצי שכ' בדף ל"א. ויעיין תוס' סנהדרין דמ"א ד"ה כמאן דשנים בחקירות ואחד בא"י דעדותן בטלה מדין קא"פ ואם אין ראי' לדבר זכר לדבר

ב) מ"ש כבודו באות ב' דבמה שישבתי דברי הירושלמי אהדדי מהא דנקטעה יד העדים ובזה רצה כ' לסתור מ"ש דלכן השמיט הרמב"ם ירושלמי דמכות לרוב פשיטותו כמ"ש הפ"מ דהא היאך יהי' פשוט לרמב"ם מה דמספקא לי' לאמוראי. דעדיין בתירוצו יקשה דלמה השמיט הרמב"ם ירושלמי דיבמות אין זה השגה. ויעיין כ' במכתבי ד"ה אך לזאת שכ' די"ל דהרמב"ם דוחה מהלכה הא דאין הורגין מכח ממ"נ דקיי"ל כש"ס דילן דלא אתי קרא דצדק צדק לד"נ דוקא וא"כ על הירושלמי דיבמות ל"ק כלל דלכן השמיטו דלא קיי"ל כן רק דהורגין מכח ממ"נ רק דקשיא הא דמכות דמוכח דבלא קרא ידעינן למה השמיטו מהלכה ולזה ירמזון דברי דיכלל בכללא דנקטעה יד עדים ולא הוי צורך להביאו אחרי אשר הביא הא דנקטעה יד העדים להלכה

ב) אשר השיב כ"ת בזה"ל וגם בגוף ההערה מנקטעה יד העדים אם אמנם הוא מתוק מדבש לפענ"ד יש לעיין בהך דנקטעה יד העדים הא בכל הת"כ שש"א כמותו וא"כ כי נקטע ידם מאי הוי ואע"ג דכתיב יד בסמיכה נמי כתיב יד ואפ"ה מצרכינן תלתא קראי למעט שליח כו' בפ' שתי מדות. אך בנקטע י"ל כיון דאיהו לא מצי עביד כו' ולפ"ז בעדות מוכחשת דקיימי יד העדים רק לא ידעינן איזה מהם הוא העדים שפיר איכא תקנתא דנשוי שליח לאחריני או כת לחברתה כדאיתא בכ"מ יכתבו הרשאה להדדי. וא"ל דא"כ מאי פריך מבורח ומוקי בהן הן עדים לישני שמינו אותם לשלוחי' דשם כיון דמינו שליח צריך עדים כמ"ש הב"ש בה' גטין ג"כ ניחא לי' טפי לאוקמי בהן הן עדים עכ"ד כ"ת

הנה בגוף הענין דבד"נ יועיל שליחות זה לא מצינו דבכמה מקומות בש"ס איתא דבד"נ לא גמרינן מממון ומשאר דוכתי דשאני ד"נ דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכל כמה דנוכל להפוכי בזכות מהפכינן. אך הא לכאורה ליתא דבהדיא מצינו בת"כ פ' אמור הובא ברש"י בהמקלל דכתיב רגום אותו כל העדה מכאן ששליח של אדם כמותו מבואר דגם בד"נ מהני שליחות ומאוד אתפלא דבהאיש מקדש שקלינן וטרינן בקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כי היכי דנדע שליחות ולא מייתי קרא דרגום אותו כל העדה דאף בד"נ דחמיר מהני שליחות וגם בהא דמצרכי קדושין וגרושין ותרומה דחדא מחדא לא ילפינן ולא מייתי האי קרא דילפינן מינה שלוחו של אדם כמותו. מ"מ מדברי הת"כ מוכח דגם בד"נ מועיל שליחות כאשר מורה הלשון הכתוב א"כ לפ"ז שפיר יקשה דגם בנקטעה יד העדים יעשו שליח רק לפי שא"י לעשות בעצמו וכיון דאיהו לא מצי עביד כו' מאי פריך מבורח לוקי במינו לשלוחים וד"ז שצריך עדים על מינוי שליחות אינו מוסכם ובזה פליגי הרמב"ם והראב"ד ומבואר בה' קדושין באה"ע. ואף למאן דמצריך עדים י"ל אולי דוקא בע"א דא"נ בתורת עדות שנתמנה לשליח ואף אי בעי בב' עדים מינוי שליחות יש לחלק קצת בין קדושין לחיוב מיתה אבל דבר הברור אצלי דלא מהני שליחות כיון דקיי"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וכל הפוסקים פסקו אף ע"י שליח לא מהני בחב לאחרים. וע"כ הוא משום דאין מועיל שליחות לחוב לאחרים. וא"כ כיון דאחר אין רשאי להורגו רק יד העדים תהי' בהם וא"כ אין ביכולת להרוג אותו רק ע"י מה שהם עושים לזה שליח וע"י השליחות יהרג הנדון אין לך חב לאחרים גדולה מזה שנמשך בזה חוב גדול המחויב כיון שאם לא יהי' זה שלוחו לא יוכל להורגו ואם בממון דקל אין מועיל שליחות לחוב בד"נ דחמיר עאכו"כ דאין מועיל למשוי שליח לחוב לו להנדון זה ברור

ומהת"כ אין לדחות דברי. דזה פשוט וברור דאף אם רבים מאנשי עדה לא הסכימו שיהי' זה שליח להרוג המקלל או מתו אחר גמ"ד טרם נהרג המקלל דאז לא יהי' שייך בהו דין שליחות הכי לא יהרג המקלל זה דבר שאין הדעת סובלתו רק אף אם כל העדה יסכימו שלא להרגו ולא יחפוצו בשליחות מות יומת המקלל רק קרא דרגום אותו כל העדה הוא מצוה על כל איש מישראל שירגום אותו וכיון דא"א לקיים אותו שכ"א יקיים מצוה זו לכן די בהסכמה שיהי' אחת מאתם לברר לזה ועושה בשליחותם ויתייחס כאלו כל העדה הרגו וקיימו כל איש מישראל המצוה דרגום אותו כל העדה לפי ששלוחו ש"א כמותו ואשר לא ירצה ולא יסכימו לשליחותו זהו מבטל מ"ע אבל עכ"פ לא ינקה העושה רע מעונש דלאו לעיכובא כתבי' קרא רק למצוה וא"כ כיון שאף אם לא יועיל השליחות מות יומת המקלל דלא קפדה תורה שאם לא יהיו שוים לא יומת א"כ אין בקיום שליחות ובטולו זכות וחובה להנדון דבין כך ובין כך יומת ולא ינצל מיד מכהו וא"כ השליחות אינו מועיל רק לזכות את העדה שיקיימו כ"א המצוה ולא חובה להנדון כלל לכן שפיר מועיל השליחות וזה ברור. ומסתייעא דבד"נ לא מהני שליחות הואיל והוי חב לאחרים דאל"כ בהא דהמקלל למאן דבעי קרא כדכתיב בסנהדרין דמ"ה ע"ב א"כ באם אחד מן העדה אינו בר שליחות ובר משוי שליח נימא דלא יהרג המקלל וקרא אתי לעכובא דרגום אותו כל העדה ומנ"ל דלמצוה הוא דאתי ולפי דברי תוס' בסנהדרין שם דבנסקלין לא בעינן קרא כדכתיב ניחא אבל לדעת הרמב"ם דלא חילק בין נסקלין לשאר חייבי מיתות א"כ למה לא נימא בנקטעה יד א' מן העדה או שנשתטה דלא בר משוי שליח הוא ולא יהי' ההורג שלוחו דיפטר המקלל ממיתה ודבר זה לא אשכחן בשום מקום וע"כ דרק למצוה הוא ולא לעכב ומנין לנו ועפי"ז ניחא דמוכחינן דרק למצוה בלחוד אתא ולא לעכב דאי ס"ד לעכב אתי דאם לא ירצה א' מן העדה לעשות שליח או לא יהי' בר משוי שליח לא יומת המקלל. אכ' אף אם כלם יסכימו לשליחות לא יועיל השליחות כיון דהשליחות הוה פועל לענין שיהרג הנדון א"כ אין לך חב לאחרים גדול מזה ואנן קיי"ל דחב לאחרים לא מהני שליח כלל. ומזה מוכח דרגום כל העדה אינו מעכב וא"כ בלי שליחות יהרג המקלל ואין תועלת בשליחות רק למצוה לכן לא הוי חב לאחרים כלל ומתקיים שפיר קרא דרגום אותו כל העדה אבל אי הי' מעכב לא הי' באפשרי שיתקיים הכתוב כיון דלא הי' מועיל שליחות דהי' חב לאחרים וזהו ראי' נכונה לדברי

ומזה יש להביא ראי' דפסקינן כדעת תוס' דבחב לאחרים לא מהני שליח כלל שלא כדעת רש"י דגם בחב לאחרים מהני בשוי' שליח דלדעתי יקשה דנימא דקרא דרגום כו' לעכב אתי כנ"ל ולפמ"ש הפנ"י בב"מ ד"י י"ל דבנ"ד אף רש"י מודה דלא מהני שליח ודברי נכונים

ד) ואל ישיבני כ"ת מדברי השיטה לכתובות דפ"ד ע"ב שכתב דבחב לאחרים אינו רק כשחב לבע"ח אבל אלמנה שתפסה למזונותי' כשחב ליתומים שא"י לישא וליתן בהמעות יכולה לעשות שליח דכיון שמהיורשים מגיע לה וא"כ ה"נ כיון שכאן אינו חב רק להנדון והוא חייב לקבל העונש א"כ אינו מקרי חב לאחרים אבל אין זה דומה כלל דשם כיון דהיורשים עצמן חייבין לתת לה המזונות רק שאם לא תתפס לא תהי' בטוחה וכיון שמוטל עליהם אין זה חב רק מכריח שיעשו את אשר מוטל עליהם אבל בד"נ כיון דאם לא יועיל השליחות לא יוכל זה להורגו ואין שום חוב מוטל על הנדון שיהי' רודף אחרי מי שימית אותו ולבקש זאת והיכי שאין יד העדים יפטר מדין רק ע"י שליחות הזה יתחייב א"כ אין זה השליח פורע חוב רק מחייב אותו וזהו שפיר הוי חב לאחרים משא"כ הא דאלמנה אין השליח מחייב כל היתומים רק הם מחויבים ועומדים והוא כופה שיפרעו חובם לא הוי חב לאחרים כלל וזה ברור

ה) ועל מש"כ שם דבנקטעה יד העדים לא מצי משוי שליח הואיל ואינהו לא מצי עבדי אבל בשתי כתי עדים דלא מצי להרוג רק מכח ספק יכולים שפיר למשוי שליח לחברתה כהא דכותבין הרשאה זה לזה ע"כ. אף אי יהיבנא דבד"נ מהני שליח וכדעת רש"י דבחב לאחרים נמי מהני שליחות מ"מ אין זה דחי' דצריך באור הא דבכ"מ הספקות כותבין הרשאה דאינו מובן כיון שכ"א לא מצי עביד היכי מצי משוי שליח ואמאי יועיל הרשאה אכן הטעם נ"ל כיון שאף בספק תביעה על חבירו מ"מ יש לו