שו"ת הרד"ד אבן העזר א קכח

הלכו והוזמו המזימין עכ"ז אינו נהרג כי שמא הראשונים לא הלכו והמזימין הלכו. וזה נכון

ולפי"ז מיושב מה שהשמיט הרמב"ם דברי הירושלמי שהוא פסק כש"ס דילן דלא חיישינן לגמלא פרחא ודוק

ועפי"ז י"ל דאין הורגין מכח ממ"נ כיון דהראי' מן הירושלמי מי אזדי וכשל עוזר. אך עכ"ז אין לזוז מדברי שני עמוד עולם הנוב"י והנה"מ המתנבאין בסגנון אחד ולכן נסתר תירוץ כ"ת על הקושיא וקמה וגם נצבה הקושיא על הרמב"ם מהא דמכות

ולבבי ידמה אשר כוונה אחרת יש בדברי הרמב"ם כי מלבד שתמוהין דברי הרמב"ם ממכות וממיפוך והזמה אין מובן מאין למד זאת ואין דרך הרמב"ם לבדות מלבו דינים. ולכן נראה דהרמב"ם פי"ח מה' עדות הלכה ב' שכ' דבאומרים עמנו הייתם עם הלוה או עם המלוה אין זה הזמה רק הכחשה הוא מפרש המתניתין דמכות ד"ד ע"א דתנן דבאמרו עמנו הי' המלוה או הלוה אין זה הזמה ויליף מקרא דלענות בו סרה עד שתסרה גופן של עדות ופירושו שהיינו שיזימו העדות ולא שיזימו על המלוה. אכן לא יובן מדוע יהי' זה שם סרה נגזר על העדים ולא על האומר על הלוה או על המלוה. אכן כי ודאי המכחישים עדות הראשונים שאומרי' לוה והם אומרים שלא לוה א"נ יותר מהראשונים כי הוי תרי ותרי כיון שהעדים שאמרו שלוה אף שאמרו שקר עכ"פ על אותו שעה שהם מעידים שלוה בשעת ראי' נעשו עדים אם שראו שהלוה. או שראו שלא הלוה באותו שעה עכ"פ יעשו אז עדים בשעת ראי' על הן או על לאו. וא"כ אף אם משקרים עתה ואומרי' שלוה עכ"ז מקרי עדים בשעת ראי' על מה שראו ואם ראו שלא הלוה היו עדים שלא הלוה שיהי' יכולין להכחיש אותן שיאמרו שבשעה ההוא לוה. וא"כ אף לדבריהם שמזימין ואומרי' עמנו הי' הלוה עכ"ז לא יעידו שהמה מוסרים מכלל עדות כי עכ"פ י"ל שבאותו שעה ראו הם למלוה שלא הלוה ונעשו עדים שלא הלוה וא"כ אין המזימים אומרים שאינם בגדר עדות כי אם היו אומרי' שלא לוה הי' עדותן עדות לפי דברי המזימין רק מה שאמרו שהלוה הם אמרו ששקר דוברים. א"כ זהו הוי הכחשה ומאי חזית דציית להני כו'. אבל באומרי' עמנו הייתם שקאי על העדים. א"כ אמרו המזימין שלא נעשו כלל עדים בשעת ראי' ולא ידעו אם הלוה או לא. אזי הוסר מהם שם עדות כי אינם עדים כלל לא על הן ולא על לאו ז"פ דברי הגמ' לענ"ד

ולכן שפיר כ' הרמב"ם באומרי' עמנו הייתם עם המלוה כיון דאין מוסרין מכלל העדות הראשונים וכיון שאם היו מעידין שלא לוה אז הי' אמת מעידין לפי דברי המזימין. א"כ לא מקרי לענות בו סרה שלא הוסר מהם ענין העדות רק מכחישין צורת העדות אבל עצם העדות לא איתכחיש. וזה לדעתי אמת וברור בכוונת דברי הרמב"ם והגמ'

ובזה לא יקשה מהא דמכות. כיון דנהי שמכחישין המעשה המזימין. אבל המוזמין לפי דבריהם אינם יודעים ענין עדות כלל כי אינם יודעים אם בחד בשבתא הרגו כלל או לא. א"כ הוסר מהם עצם העדות. ול"ד להא דעמנו הייתם עם המלוה דשם יודעים המזימין שלא לוה. וא"כ יש להם עדות רק אינם עדות על צורת עדות שהעידו וכה"ג הכחשה גמורה הוא. אבל כאן שאינם תחת גדר עדות שפיר נחשב הזמה וכן ל"ק ממיפוך והזמה. ולדעתי מקום הניחו לי בזה

ובזה יישבתי מה שקשה ב"ב ד"ל בהא דאנן אגרינן מיני' ודרינן בי' ופריך דנוגעים בעדותן. ומשני דנקיטי אגר ביתי' ואמרו למאן ליתבי'. שקשה הא הוי עדות שאאי"ל כיון דאם יוזמו שלא היו דרים יהי' המעשה מוכחש דלא יהי' רצופין. וא"כ אין זה עדות כלל. ולפי"ז ניחא כיון דעיקר קפידת הרמב"ם שלא יהי' להם עדות גם על צורה אחרת. ולפי"ז כאן באם יהיו מעידים שלא דרו בו שלשה שנים לא יהי' נאמנים בתורת עדות כיון שהם נוגעים שלא יצטרכו לשלם שכר דירה אומרים שלא דרו בו. ואי דעדיין הם עדים על ההיפוך מזה שלא דרו בו שלשה ימים באופן שישלמו שכר דירה כמו שמשלמין עתה דשוב לא יהיו נוגעין כיון שמשלמין שכר דירה י"ל דהרמב"ם פסק דנוגע לא מהני סלוק. ועין ריטב"א קידושין מ"ג ע"ב וא"כ א"נ לומר שלא דרו כיון שיהיו נוגעי' שלא יצטרכו לשלם ואף דירצו לשלם לא יהיו נאמנים דיהי' כמו סלוק נגיעה דלא מהני. וא"כ אם מזימין הוסרו מכלל העדות דלהיפך א"י להעיד שפיר יש לו דין הזמה

ולפי"ז ל"ק קושיית הגאון מהו' חיים יונה ז"ל מה פריך רבעני לאונסי דהא הוי הכחשה והזמה בב"א. דהנה בסנהדרין ס"פ בן סורר דהרודף אחר הזכור ניתן להצילו בנפשו וכן בח"כ ולא בח"ל ואמרי בגמ' לרבנן משום דמקפדת על פגמה. וא"כ ע"כ בזכור ג"כ משום דמקפיד על פגמו. והנה הרמב"ם כ' בהודה שבייש את פלוני דחייב ולא הוי מודה בקנס דהא עתה בשעת הודחה בייש פי' דחם לא ידע אדם אין זה ביוש. משא"כ בשידע אדם אז הוי ביוש א"כ אם יאמר הנרבע לא רבעני לא מהימן דאין לך נוגע גדול מזה לפי שבוש להודות דעי"ז הוי פגם וגנאי הוא לו שנרבע. וא"כ כיון שא"נ שלא נרבע. א"כ הוסר גופו של עדות ושפיר הוי הזמה

אכן עדיין יש לפקפק בזה. דא"כ גם במכחישים העדות שלא דרו בו יהי' כמו הזמה וזה לא ישמע וצ"ע. אבל עכ"פ דברי הרמב"ם ממיפוך והזמה והא דמכות נכונים וברורים ועוד יש דבר בענינים אחרים מרמב"ם הנ"ל רק לא רציתי להאריך יותר

דברי ידידו דו"ש ומשתוקק להשתעשע בתורתו בכל פעם דודו בעריש מייזלש סימן נ תשובה שני' להרב מברעזין. ב"ה יום ב' ז' שבט תר"ל פיעטרקוב. יהי' אוד הצלחתו. כשמש בגבורתו. כבוד יד"נ שב"ז הרב הגאון המאוה"ג סיני ועוקר הרים יקר רוח כ"ש מו' סיני ספיר נ"י אבד"ק ברעזין יצ"ו

מכתבו השגתי ביום העבר תוכו רצוף דברים הנאמרים בדעה והשכל מתקן דברים הראשונים כזאת שם לו למטרה להשתעשע בדברי אם לרחק אם לקרב הכל כאשר עלה ברעיוניו כן היום אנכי בעז"ה עתה באתי לקרב המרוחקים בזרוע עוזו ועוצם בינתו ולברר כי כנים דברי וכל אשר ירט לנגדי אין בהם ממש להרוס אשיות בניני וזה אשר יצא ראשונה מש"כ באות א' על מ"ש א) מדברי תוס' סנהדרין ד"מ ע"ב דבב' כתי עדים המכחישות בבדיקות אין בו ד"נ. דמזה מוכח דלא יהרגו מכח ממ"נ ואנכי בעצמי כתבתי דמזה אין הוכחה די"ל דשם נתבטל מדין קא"פ דכיון דנתבטל עדות כת אחת לפי שהיא מוכחשת גם הכת השני' אין בה תועלת לפי שנצטרפה בהגדה וס' כבודו דטעם דברי תוס' הוא לפי שגזה"כ הוא שיהי' נכון לכן כל שמכחישים אינו נכון ובטל העדות ולכן כ' הרמב"ם פ"ב מה"ע ה"ג אף בשנים שכוונו עדותן ואחד הכחישם דעדותן בטלה דגזה"כ הוא והאריך כ' בפי' דברי תוס' כל דבריו המה פשוטים רק מ"ש שגזה"כ הוא מנין לנו לבדות גזרות מלבנו. אם שגזרה התורה שיהי' נכון היינו בשנים המכחישות עצמן לפי שאין שני עדים מעידים בשוה. ואף דבד"מ המכחישים בבדיקות כשרין אבל מנין לנו דגם באחד מכחיש שנים עדותן בטלה ואדרבה דברי רמב"ם מוכרחים כדברי' שהרמב"ם לא הביא הא דב' כתי עדים המכחישות זו את זו בבדיקות רק בב' עדים הסותרין זא"ז דעדותן בטלה דאחד מוכחש ממ"נ ואף בשנים מכוונין עצמן ואחד מכחישם דהאחד מוכחש משנים בבדיקות לכן עדותן נתבטל מגזה"כ דנכון דאין עדותן נכון דמוכחש מתרי דתרי מהימני לגבי חד וא"כ הפסול ידוע (פי' מי שנתבטלה עדותן) לכן עדותן בטלה כמו נמצא אחד מהם קא"פ דמ"ל שהאחד מהעדים פסול שאין בו תועלת או אין בו תועלת מצד בטול הנצמח ע"י הכחשת בדיקות ולכן סובר הרמב"ם דפסול מדין קא"פ אבל בב' כתות המכחישות י"ל דהרמב"ם יודה דהורגין מכח ממ"נ כיון דאין הפסול