שו"ת הרד"ד אבן העזר א קכה

בשניות שפיר הוי חליצה כשרה ועי' בש"מ כתובות דל"ו מה שמחלק בין נתינה לשניות אף שאינו ענין לכאן. אכן לדעת התוס' תלה כבודו הדבר בשיטת רש"י ותוס' בהזורק דלרש"י דהגזירה שמא יאמרו חלץ ונשא זה וגרשה ואהדרה וקם בלא יבנה א"כ קלשה זיקה ולתוס' דמחלפא בהלך בעלה למדה"י י"ל דתלוי רק באיסור דרבנן לכן לא הוי חליצה פסולה. וי"ל דלשיטת הב"ח דלסוטה דרבנן לא מקרי חליצה פסולה בכאן ודאי לא מקרי חליצה פסולה ומה שדחה הב"ש דבריו מדברי הירושלמי ותוס'. השיב עליו הבית מאיר דהא לא כתבו תוס' רק למ"ד סוטה דאורייתא פוטרת צרתה מחליצה ויבום דהוי כערוה לכן סוטה דרבנן דגזרו אטו דבר שבערוה קלשה זיקה מקרי כמ"ש התוס' ומועלת בסוטה דרבנן להיות פסולה וצריכה לחזור על האחין. משא"כ לדידן דקיי"ל דסוטה גמורה לא הוי ערוה ודאי דבסוטה דרבנן לא קלשה זיקה וא"צ לחזור על האחין. ונכונים דבריו מאוד. אכן לפמ"ש הה"מ טעם אחר לפי שפסול סוטה להתייבם בשביל זיקה שאם לא היתה זקוקה לא היתה אסורה בשביל שנאפה תחת אחר וא"כ גם לדידן הוי חליצה פסולה

ואשר הקשה כ"ת לשיטת הגה"מ למה סוטה דרבנן יהי' חליצה פסולה כיון דאסורה עליו מעיקרא אין הפי' בדברי רמ"א דבעינן שיהי' לה שעת הכושר להתייבם ואח"כ תפסל דאם הי' כפי' זה בדין הי' שישיב ע"ז מסוטה דרבנן. אכן המחוור הוא כמ"ש דפסול לייבם רק בשביל שזקוקה לו שהוא אחי המת הא אם לא היה אחי המת לא היתה נפסלת לו בשביל שזינתה תחת בעלה.. לכן נצמח האיסור מהזיקה א"כ עכצ"ל שזקוקה היתה רק נפסלה מדין במותר לה נאסר לה וכ"כ במחזיר גרושתו אבל פסולה מעיקרא א"צ לחזור כוונתו היינו שאם פסולה אף מעיקרא היינו בטרם היתה זקוקה היתה פסולה היינו שלא יצמח מענין זיקה שפיר לא מקרי חליצה פסולה וזה טעם ברור. ובזה ניחא דברי הב"ש שהקשה כבודו דכ' על הרמ"א דכ"כ תוס' והא באמת ענין אחר. אכן לפי"ז ניחא דבאמת יקשה על דברי תוס' משניות דג"כ הוא גזירה אטו ערוה דפוטרת צרות וצרי צרות ודוחק הוא לחלק לכן צריכין לומר דסברי כס' הה"מ דבעינן שיהי' פסולו מחמת זיקה אבל בלא הי' מחמת זיקה תוכל לומר שלא חל כלל זיקה לא מקרי חליצה פסולה ועדיין יקשה ע"ז ממחזיר גרושתו ומבטל מצות יבמין לכן הטילו עוד תנאי דבעינן שיהי' תולדה מערוה שפוטרת צרות ויקלש הזיקה ושניהם כאחד טובים לישב כל הקושיות משניות ומחזיר גרושתו אבל ודאי סוברים ג"כ כסברת הה"מ דאל"כ יקשה משניות דגזרינן אטו ח"כ רק דשניהם בעינן פסולו מחמת זיקה ותולדה מדבר שבערוה ושפיר נכונים דברי ב"ש וזה שכלל הרמ"א בסי' ק"ע שני הטעמים והא דחליצה פסולה כו' היינו שהיתה זקוקה לגמרי ונפסלה שנקלשה הזיקה היינו שהי' האיסור מחמת זקוקה דאף שאסורה מכבר לא נוכל לומר שלא חל הזיקה עלי' דא"כ הי' ראוי שלא יאסר וא"כ אדרבה ע"כ חלה עלי' דאם כאחר הי' לא הי' ראוי לאוסרה בשביל שהיתה סוטה וג"כ בעינן שיהי' גזרה אטו ערוה שנקלש הזיקה אבל, פסולה מעיקרא לא היינו פי' טרם נשאה אחיו י"ל שאף אם לא נשאה אחיו רק אחר ונתאלמנה היתה עליו מאיסור אחר לא מחמת זיקה אף שהוא תולדת ערוה כמו שניות מ"מ לא מקרי חליצה פסולה. וא"כ הה"מ ותוס' דברו דבר אחד. והרמ"א כ' כשני התירוצים אשר בזה יתורצו כל הספיקות משניות ומחזיר גרושתו וסובר רמ"א דבעינן שני אלה התנאים פסול מחמת זיקה וגם נקלש זיקה והי' כדברי תוס' נכונים דברי ב"ש בלי פקפוק כלל

ומעתה צריכין לקצר דבשביל חליצה פסולה אי נקיטנא כשני שיטות תוס' ביבמות ובהזורק ונקיטנא כשיטת הב"ח ע"כ כס' הב"ח ודאי בנ"ד לא מקרי חליצה פסולה אך לדברי רש"י ביבמות או בהזורק מקרי חליצה פסולה והרבה יש לדבר בדברי רש"י בהזורק אך אקצר מחמת הוצאות הפאסט. רק דברי רש"י מיבמות דחה רמ"א דלא רצה לעייל נפשי' בתירוצי דחוקי והנה עכ"ז מחמת חליצה פסולה במקום עגון הי' ראוי להקל כי כמה גדולי הקדמונים פסקו דא"צ לחזור כמ"ש הריב"ש בתשו' והדברי ריבות דנקטינן כמאן דמיקל בחליצה פסולה דעיקרה דרבנן וגם יש כמה דעות החולקים דא"צ לחזור כלל והי' מקום לצדד בחשש עגון להקל (אם נודע שאינה מקודשת עתה כאשר כתב כ"ת) אף שקשה לו הדבר

אכן לבר מדין יש לנו חששות כאן. הא' דעת הריב"ש ואף שהבאנו לעיל דעת החולקים מ"מ הרב מהריב"ל חוכך להחמיר אך בשביל דעה אחת הי' מקום להקל קצת. הב' על ענין השנים אם לא נוכל להודע כמה שנים מת הבעל וכמה הי' הקטן אז עפ"י שני עדים כשרים אין האב נאמן וברבוי השערות חל הדבר כראוי שיהי' לאיש גדול עפ"י דין אכן לדעתי' ימצא עדים. הג' מטעם חליצה פסולה ג"כ במקום עגון להקל ומ"מ הנני חוכך בזה ולא רציתי לסמוך על דעתי. הד' מטעם שכתבתי משום שהאב יקח מעות זה ברור ופשוט דחליצה זו פסולה אף בדיעבד משום חשדא כמש"ל בביאור. הה' בשביל שחשודה ששכרה עד גם י"ל דבעינן כאן דייקא קצת וכיון דחשודה לעבור בפועל לא דייקא כלל נ"ל דג"כ אין להקל שתנשא ע"י כיון דלדעת זה ברור הדבר זה אשר ראיתי להשיב על כל פרט ופרט

עתה אשיב בנ"ד על הכולל אחר שיש כמה סניפים לאיסורא דעת ריב"ש גם הא דחליצה פסולה אף אם יודע ע"י עדים כמה שנים להקטן ואף אם הי' רבוי שערות עכ"ז אינו מועיל להתיר האשה זו משני החששות ומלבד זה חשש שכירות וגם לשאר דעות דלא סברי בשיטת רמב"ם מ"מ י"ל דבעינן דייקא קצת לכן מועיל עבידי לאגלוי ובנ"ד דלא דייקא לא ואף אם האב לא ירצה ליקח ממון אין להתיר אשה זו לחלוץ לה. ואשר כ' בדבר להשיב אם נחלצה מה דינה דודאי אם נחלצה הי' בב"ד לא רציתי לדקדק אחריהם רק אם שגו באיזה פרטי הדברים אשר נעלמו מהם גוף המעשה ראוי להודיע להם כל הטעמים ואם לא יחזרו אזי אין לנו לפסוק בדבר בענין חמור לאסור ולהתיר אחרי אשר כבר עשוהו: דברי ידידו ד"ש דודו בעריש מייזלש סימן מט ב"ה יום ג' צום העשירי ת"ר לפ"ק פיעטרקוב רב שלום לכבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי כ"ש מו' סיני ספיר נ"י אבדק"ק ברעזין

מכתבו השגתי יום ו' עש"ק ובו רצוף אהבתו אלי אשר שוקד להיות דברי תורה מצוי בינינו ולי מה יקרה בעיני זאת ונפשי מאד נכספה ג"כ לזה. והנני להשיבו על דבריו בתוכחת מגולה ואהבה מסותרת. ואבוא בקיצור דברי כ"ת. צורב אחד הקשה על דברי רמב"ם שסובר דבהכחשה והזמה כאחד אין עליו תורת הזמה מהא דמכות ד"ה בהא דגנב וטבח בחד בשבתא והוזמו שאמרו עמנו הייתם בחד בשבתא. אלא בתרי בשבתא. והרג פ' את הנפש בחד בשבת. ובאו תרי ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא. אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש דהן נהרגין. ולשון הרמב"ם יורה שעל אותו איש שהראשונים, העידו שנהרג בחד בשבתא הם מעידים שנהרג בתרי בשבתא. וא"כ הוא סותר למעשה. ובכה"ג הזמה בטילה לדעתי. והמריב"ל הקשה כיוצא בזה ממיפוך והזמה ולפי תירוץ הלח"מ פי"ט מה' עדות ל"ק גם זה

וזאת אשר השיב כ"ת כי טעמו ונמוקו של הרמב"ם הוא לפי שבהכחשה עדותן בטילה וא"כ כיון שלענין מה שהן מכחישין בטילה עדותן של המזימין. א"כ גם מה שהוזמו נתבטל עדותן מפני עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ולפי"ז ל"ק אהך דהרג פ' את הנפש כמ"ש בנזיר ד"ך. דאף באחד אומר שתים ואחד אומר שלש דנחלקו עדותן לב"ש מ"מ בשני כתי עדים מודים דהוה נזיר מכח ממ"נ כיון דכת האחת מגדת האמת והוי נזיר וא"כ בתרי ותרי המעידים שהרג את הנפש רק מכחישין בהזמן