שו"ת הרד"ד אבן העזר א קכא

אין זה הכחשה דאין עד מדקדק עמו בשעת עדות ע"ש. ולפי"ז י"ל אף אם הי' ר' מתנא מכחישו שלא הי' במעמד ששמע משמואל לא הי' מוכחש והוחזק לשקרן כי אינו מדקדק מי עמו לכן שפיר כיון דלא יהא הוחזק שקרן לא הוי עבידי לאגלוי ושפיר לא יהיו נאמנין לכן לא הכריז עד שהעיד ר' מתנא אבל בעבידי לאגלוי אף נוגע מהימן להחזיק הדבר ואין כאן ראי' מקדושין. וראיתי בנו"ב הביא שם ראי' דנוגע פסול אף במלתא דעבידי לאגלוי מהא דנתגיירתי בפני פו"פ דאינו נאמן כמ"ש הרמב"ם מוכח דאף בעבידי לאגלוי משקרי אינשי ונראה דאינו ראי' כלל דשם עתה הוא עכו"ם ורוצה להתגייר עצמו נראה דא"נ דהטעם בע"ל לא משקר אינש משום דמירתת שיתגלה הדבר להב"ד אזי יפסלו אותו לעדות שיהא הוחזק שקרן ואף דעבד או אשה פסולין לעדות מ"מ כיון דכשרין לעדות אשה שפיר יהיו נפסלים לעדות אשה גם אינו רוצה שיחזיקוהו לעד שקר ורשע וכדאמרינן בב"ב דמ"ג לא ניחא לי' לאינש למיקרי לוה רשע ולא ישלם. משא"כ בעדות שיעשה גר דבזה אם נודע כי לא נתגייר אזי הוא כנכרי גמור א"כ לא שייך לומר שיפסל לעדות ומירתת דמאי יחשוש בל"ז עכו"ם הוא ופסול לעדות ואי כשיתגייר יהא כשר אף שעבר עבירות בעודו נכרי א"כ לא שייך דעבידי לאגלוי דלכן בעינן בעדות אשה בהדי עבידי לאגלוי דייקא למען שיירא שמא יודע שקרו אבל כאן מאי איכפת לי' אם שקר הוא וודאי דנכרי א"נ אף בעבידי לאגלוי כמו שא"נ בעדות אשה רק במסל"ת ולא האמינו משום דעבידי לאגלוי דע"כ א"נ אף בעבידי לאגלוי ואם כן גם להחזיק עצמו ליהודי א"נ כיון דהחשש שהוא עכו"ם א"נ בעבידי לאגלוי ומהתימא שנחית לחלק והדבר פשוט ומוכרח. וא"כ לכאורה י"ל דנוגע פסול בעבידי לאגלוי אכן דברי הרי"ף הם במקומם עומדים כיון שאין ראי' להיפך וכבר כתבו שכל דבריו הם דברי קבלה ומאן ספין לעלות רקיע לחלוק עליו בדבר דלא מצינו מאן דפליג עלי' דע"כ לא חילק הנו"ב רק בדברים אחרים אבל בדבר שהזכיר הרי"ף אין לזוז מדבריו

הערה באיסור אשה דדמי לע"א בקטטה בפ' האשה שלום

הערה חדשה בנ"ד דאף אם אינו נוגע גם אם נימא דלא קיי"ל כס' הריב"ש מ"מ נראה דא"נ האב דהריטב"א כתב בזה"ל ואע"ג דאמרינן גלוי מלתא ואפילו קרוב אפילו אשה התם כיון דהוי מילתא דעבידי לאגלוי דייקינן ואמרינן ולפי"ז י"ל דרק מהימן לפי דדייקא האשה קצת כמש"ל ואף דאינה דייקא כ"כ ודמי לע"א ביבמה ועי"ז אנו מתירין ע"פ עדותן ולפי"ז כמו בקטטה בינו לבינה דמוקי באומרת גרשתני בפני פו"פ ואשתכח שיקרא דא"נ לומר מת בעלי ואף בע"א בקטטה בעיא בגמ' ולא איפשיטא ולחומרא פסקינן דא"נ משום דלא דייקא וכתבו התוס' פ' האשה דע"א בקטטה לא דייקא כלל. וא"כ י"ל כיון דאשה זו חשודה שנשאת לשוק ודרה תחת בעלה זמן כביר וילדה בן א"כ חשודה ע"ז ולא דייקא כלל ואף בעבידי לאגלוי משקר כי מי יחפש לחקור אחר הדבר אם היא לא תחקור ואף דהתם ספיקא הוא היינו משום דרק אמרה גרשתני ולא עשתה איסור ודמי למ"ש הש"מ בכתובות דע"ב בעוברת על דת מאכילתו שאינו מעושר דוקא בהאכילתו אבל ברצתה להאכילו לא מפסדא כתובתה דיכולה לומר משטה אני בו והביא שם דעת החולק ע"ז ולפי"ז י"ל דתלוי בפלוגתת הגמ' באשה שלום דח"א הטעם משום דמשקרי וח"א משום בדדמי ואמרינן א"ב דארגיל איהו קטטה. והקשו תוס' אמאי לא ניחוש למשקר כיון דהוחזק לשקר. ולפי"ז ניחא דשפיר נתירה דעל מה שהיתה משקרת יש לה התנצלות שרק אמרה בשביל קטטה דארגיל איהו לכן רצתה להקניטו וכיון דלא עשתה מעשה איסור אינה חשודה עדיין לעבור אאיסור א"א ושפיר יכולין להתירה כי בודאי לא תנשא באיסור וכסברת הש"מ דעל דבור בלבד אין להענישה דעביד אינש דאמר ובזה פליגי דמ"ד שמשקרת סובר כדעה השני' של הש"מ דמדברים לבד יכולין להוכיח שגם היא חשודה על מעשה איסור וא"י לומר משטה הייתי בו וא"כ ג"כ א"נ שלהקניטו אמרה. ולפי"ז בנ"ד שהאשה עברה אאיסור יבמה לשוק כמה פעמים בעודה יושבת תחת בעלה וא"כ מומרת לאותו דבר היא וא"כ ודאי לא שייך דייקא מי יימר דבכה"ג האמינו חז"ל קרוב ואשה דלמא דוקא באשה כשירה ואדרבה י"ל להיפוך דנהי דשם במת בעלי יש להאמין כי אף שאיננה כשירה מ"מ מתייראת מפני חומר שתצא מזה ומזה משא"כ ביבמה דליכא חומר כלל אינה דייקא רק מפני שלא תרצה לעבור אאיסור וגם לא חיישת אבני' שיהיו ממזרים כי הולידה בן פרוץ וא"כ ודאי אם תדע ששקר הדבר לא תודיע זאת לכן צ"ע מאוד להתיר. ואף אי אמינא דכאן התירה בלי טעם דדייקא כלל עדיין אנו צריכין לחוש לדעת הרמב"ם דע"א בקטטה לא תנשא משום שמא שכרה עדים וא"כ גם כאן ניחוש לשכירות עדים. והנה הנ"י שדחה דבריו הוא בשני קושיות נהי דהיא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו כדאיתא פ"ק דמכות ד"ה ועוד אמאי לא בעי בגמ' רק אי סגי בעבידי לאגלוי בלי חזקת דייקא ולא חיישינן לשכרה עדים כלל למבעי עלה אע"כ דלא חיישינן לשכרה והנה על קושיא השני' י"ל דזה פשוט דלכתחילה לא תנשא שמא שכרה עדים דהנה הב"ש בסי' י"ז כתב דהרי"ף כ' בע"א במלחמה דאיפשיט בענין דמהימן דסגי בעבידי לאגלוי לחוד וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר דלענין לכתחלה לא בעי בגמ' דודאי חיישינן לשכירות עדים רק האבעיא לענין אם בדיעבד תצא דחשש שכירות אינו מועיל שתצא ולכן כיון דנפשט בע"א במלחמה דנאמן ה"ה לע"א בקטטה לכן לא תצא רק לכתחילה אסיר משום חשש שכירות כנ"ל וזה פשוט. ואין לי כעת פנאי לעיין בכל חלקי ענין זה. ועכ"פ הרמב"ם כתב כן והובא דבריו בש"ע סי' י"ז להלכה. ומ"ש הנ"י שכל ישראל מי הוחזקו ל"ק כלל דדוקא בשני עדים דהתורה האמינם שפיר אין יכולין מחששא לאורועי סהדי אבל נאמנות ע"א באשה מצד האומדנא דמוכח דלא משקר אינש ובקל יוכל להיות איתרע האומדנא וז"פ בדעת הרמב"ם וא"כ כאן ברור דא"נ שמא שכרה ובכאן ג"כ עדיפא מהתם כיון דעשתה עבירה בידים חשודה היא יותר ע"ז שתשתדל בכל כחה. וראיתי להט"ז בסי' י"ז פי' דברי הרמב"ם דלכן חיישינן לשכירות עדים יותר מבכ"מ משום דאיתא בגיטין פ' התקבל דס"ז דחיישינן שמא שכרה עדים ופריך התם ומשני דבורא עבדי מעשה לא עבדי ופי' התוס' היכי שאין גומרין ע"פ חשודים לקבל שכירות ולהעיד שקר וא"כ כיון דעדות אשה אינו מועיל לבד בלי חזקת דייקא א"כ איננו נגמר על פיהם עכ"ד. ואין זה דומה יפה דדברי התוס' עשירים במקום אחר בחולין פא"ט דמ"ד כתבו בזה"ל דכל דבר שנגמר ע"פ חשיב מעשה אבל התם דאינו אלא דבור בעלמא מן הבעל אל הסופר לכתוב ולעדים לחתום ואולי לא יעשו ולא תתגרש וגם אם אינן גומרין את הדבר אינן חוששין עכ"ד וא"כ אינו ענין כלל דשם יוכל להיות דלא יהי' כלל מעשה הגרושין ולא יועיל עדותן לכן שפיר לא הוה מעשה אבל כאן במת בעלה נהי דיוכל להיות שלא תנשא לאחר מחמת דתידוק ויהי' נודע לה שחי הוא. עכ"ז ההיתר נעשה ע"פ וגמרו דאל"כ נימא בכל גרושין לא הוי מעשה דלמא לא תנשא לאחר אלא עכ"פ כיון דמתיר הענין מקרי מעשה ה"נ כיון שע"י מתירין אותה להנשא עשתה עדותו פעולה שלימה וא"כ אין בזה לדחות קושיית הנ"י אכן אם תדמה הא דגיטין יש לנו לדמות לנ"ד כיון דכאן אינה נאמנת האשה רק שיהא יכול לחלוץ לה ומי יימר שיחלוץ לה ואף בהיתר לייבם אותה ליכא כלל עדות דהא מיתסרא לי' מדין יבמה שנשאת לשוק ואדרבה מהראוי שלא להאמינה רק לפי שאין עדות נוגע לאיסור דמי יימר שיחלוץ לה היא הנותנת דנאמנות אשה וקרוב וא"כ ודאי אין עדות זה עדות שלימה שיהי' מקרי מעשה כי א"כ לא הי' נאמן קרוב להתירה רק לפי שאין זה גמר עדות ודאי יש כאן חשש שכירות עדים. ואף שהנ"י דחה דעת הרמב"ם יוכל להיות דבכאן מודה

אכן יש לנו עוד תנאי בדעת הרמב"ם שהביא הכ"מ דבעינן שהאשה הביאתו לב"ד הא בלא"ה לא חיישינן לשכירות וא"כ יש לנו לדעת זאת אבל עכ"ז אין להתיר אף אם לא הביאתו, כי הב"ש לא כתב שם רק דלפי דיעות דלא חיישינן לשכרה עדים א"כ אנו סומכין בכה"ג אדיעה זו אף שאינו משמע כן ברמב"ם וא"כ