שו"ת הרד"ד אבן העזר א קז

אחר לקדש ולגרש אף שמחשב כן לא מהני כלל אף כי חשב לפי דבעינן שיהי' לדעתו. וא"כ חש"ו דלאו בני דיעה נינהו ואף שאחר מע"ג ומלמדו על הכוונה שפיר נהי דהוי כוונה מ"מ הוי כוונה ע"י הטיית העע"ג שמטה לבו לכוין ולא בבחירתו ולא הוי דעתו ורצונו כלל של המגרש ולכן לא מהני. ולכן שקלי וטרי בתוס' חולין די"ב דלר' נתן דבעי כוונה לשחיטה דנוקי הא מתניתין בעע"ג. דודאי אף דבעינן לר"נ כוונה לשחיטה מ"מ פשיטא דאם נאנס לשחוט דמהני כיון שמ"מ כיון בלבבו ולא בעי שיהי' לרצונו או שהי' מוטעה מ"מ הא כיון שפיר מהני עע"ג. וכן סופר שכתב הגט דהתורה גזרה וכתב לה לשמה אבל אם איים הסופר והכריחו באונס ממון או נפשות שיכתוב גט לא מצינו שיהי' פסול כתיבתו כיון שמ"מ כתב לשמה לכן שפיר מהני גדול עע"ג. וכן בקדושי מי חטאת שפיר נהי דמקדש המים לשמה מ"מ אם הכריחו אחר לא גזרה התורה שיהי' לרצונו לכן שפיר סובר ר' ישמעאל דמהני בעע"ג אבל בקדושי אשה וגטין ודיני ממון דאמרינן דקפדה תורה שיהי' לרצונו וגט מעושה אין בו ממש כלל וכן בקדושין אי לאו משום דאמרינן דאגב אונסי' גמר ומקדש חזינן דלאו כוונה בלבד בעי אלא רצון גמור והני חש"ו אין להן רצון כלל דלאו בני דיעה שיהי' רצונם רצון. דאפילו פתוי קטנה אונס הוא. וא"כ מה מועיל שהגדול מלמדו ומפתהו הא אונס הוא ואין לו רצון כלל וקדושין באונס גמור היכי דלא שייך אגב אונסי' גמר ומקדש פשיטא דלא מהני וא"כ למה יועיל מה שגדול עע"ג סוף סוף אין לו רצון לדעת לקדש ולגרש

ולפ"ז תימה על התוס' דדימו חליצה לכתיבת הגט דמהני בגדול עע"ג ה"נ אי לאו דגלי קרא בחרש וקטן הוי מהני ואמאי נהי דבעינן כוונה בכתיבת הסופר לשמה הא מ"מ לא מצינו שיהי' לרצונו דוקא ואם אנס הסופר באונס נפשות לכתוב הגט אפשר דמהני משא"כ בחליצה באונס דאינו גט כלל נהי דגדול מלמדו הא חזינן דאף פתוי קטנה אונס הוא לפי שאין לה דעת שיהי' לרצונה כלל. ה"נ נהי דמכוונת כיון שאין לה דעת כאנוסה היא ולא מהני כלל. ומה שנראה בזה דביבמות דק"ו אמרינן חליצה מוטעת כשרה בגט פסולה אמר ר"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה. ור"י פליג ואמר בין שנתכווין הוא ולא נתכוונה היא פסולה עד שיתכוונו שניהם. וא"כ לר"ל דסובר דלא בעינן כוונה ואף חליצה מוטעת כשרה וע"כ לא פליגי אלא בחליצה מוטעת אבל בחליצה באונס לא שמענו לר"ל דפליג. ותו הא הריב"ש בתשו' תפ"ב העלה לשיטת הרמב"ם דחליצה מוטעת כגון חלוץ ובכך אתה כונסה פסולה ופוסלת ואסורה בקרובי' ואלו באונס סובר הרמב"ם דאינה חליצה כלל ואינה פוסלת. א"כ חזינן דע"כ חליצה בטעות לא דמי לאונס כלל דאלו באונס אינה חליצה ובטעות הוי פסולה ולכן נראה דודאי כיון דאיתא בקדושין דמ"ג ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה מוכח דמוטעה ושוגג לאו חדא מלתא היא ואע"ג דמחד קרא נפקי מ"מ חילקו בגמ' דודאי שוגג דמיפטר ממיתה ומלקות הוא משום דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. ואלו באונס מקרא אחרינא קנפיק דילפינן בנדרים דכ"ח מולנערה לא תעשה דבר ע"כ נראה דדיניהן חלוקין ג"כ דודאי למ"ד לא בעי כוונה בחליצה אפילו מוטעה כשר מ"מ באונס מודה והיינו טעמא דודאי כל אונס שרצו להרגו עד שעשה הדבר א"כ הוי כעושה מדעת בעבור אונסו ול"ד לשוגג או מוטעה רק דגלי קרא דלנערה לא תעשה דבר דאונסא כמאן דלא עבד תדע דהא בכל תנאי שהתנה כגון שאמר אי לא אתינא ליום פלן לבטלי' זכותי' וכן ה"ז גיטך אם לא באתי וחלה אי לאו תקנה דצנועות ופרוצות מבואר בריש כתובות דהוי טענת אונס. ואלו בהטעוהו או ששגג לא אמרינן בכה"ג דיש טענת אונס אלא ע"כ דאונסא כמאן דלא עבד כלל אבל בשוגג או מוטעה ודאי הוי כמאן דעבד רק כמאן דלא עבד ברצון ממש מיהת הוי כמו שעשה המעשה והכי חזינן דבאונס פטור מן התורה אף מחטאת ואלו בשוגג חייבי' רחמנא חטאת דשוגג או מוטעה הוי כמאן דעבד אבל אונס הוי כלא עשה המעשה כלל א"כ חזינן דאף היכי שלא בעינן דעתו שלימה כמו בקיום התנאי דאף אם עשה בלא כונה רק בשגגה ששכח שע"ז יתקיים התנאי מ"מ הוי קיום התנאי מ"מ באונס הוי כלא עשה ה"נ בחליצה באונס סובר הרמב"ם דאינו גט דהוי כלא חלץ כלל משא"כ בלא כוונה דהוי כעשה המעשה רק דמחוסר הכונה אינו רק פוסל בחליצה. וכן לר"ל דלא בעי כונה מ"מ בחליצה באונס הוא מודה שאינו גט דאונסא כמאן דלא עבד דאף דלא תלה הכתוב ברצונו מ"מ באונס בקיום התנאי דלא תליא ברצונו כלל מ"מ שפיר באונס הוי כלא עבד כלל וה"נ לא הוי חליצה

ולפ"ז שפיר בחש"ו דלאו בני דיעה נינהו ודאי דל"ד לאונס גמור דהא דלנערה לא תעשה דבר דאל"כ למ"ל קרא למעט קטן מעונשין בכל מקום ת"ל דאונס הוא אלא ע"כ כיון דלא כפו אותו ולא נאנס רק נהי דלאו אונס הוא מ"מ אין לו רצון וכיון דבחליצה הוי כאלו עשה החליצה רק דמחוסר הכונה א"כ כשאחרים עומדים ע"ג סוברים התוס' דהוי שפיר כוונה א"כ הוי כונה גמורה. ואף דנהי שמכוין כן מ"מ בגט וקדושין לא מהני דהא נהי דמכוין מ"מ הא אין לו רצון לבחור בדבר והפוכו דאין הכונה ברצון כלל. אבל בחליצה דלא בעי כוונה לר"ל ואף לר"י דבעי כוונה מ"מ לא בעינן שיהי' רצונו כך דבהא לא פליגי כלל א"כ י"ל דמהני בקטן בעומד ע"ג אי לאו דגלי קרא דאיש כתיב בפרשה. נמצא דיש שלשה חילוקים אונס גמור הוי כלא עבד. ושוגג או מוטעה הוי בלי כוונה ודיניהן חלוקין דאונס אינו חליצה כלל ואלו במוטעה הוי רק פסולה לשיטת הרמב"ם. אמנם יש שמקרי כוונה ושלא לרצונו. מ"מ אינו אונס כגון קטן שאחרים עומדים ע"ג ומלמדין אותו דאז כונה הוי מ"מ כיון שאין לו דעת ונוח להתפתות בדבר והפוכו א"כ אין לו רצון אבל כונה מ"מ מקרי בזה. ולכן אי לאו דגלי קרא דאיש או בקטנה לר"מ דלא מקיש אשה לאיש חולצת שפיר דבחליצה לא בעינן שיהי' לה בחירה דאף אם בעי כונה פליגי ר"י ור"ל ומנין לנו להוסיף שיהי' הכונה ברצון אבל בגט דבעינן בכל מקום שיהי' ברצונו כמו בכל קניני ממון ואישות ולכן אף דבעי כוונה מ"מ הכונה אינה לרצונה. לכן ודאי דאפילו ריח הגט אין בו ולא מיפסלה אף לכהן

תו מ"ש הנו"ב דאף להפוסקים דלא כר"ה בגדול עומד ע"ג רק דהכל כשרין לכתוב ואפילו חש"ו איירי בשייר מקום התורף או כמ"ד עידי חתימה כרתי דסברי כרבנן דר' ישמעאל דלא מהני בעומד ע"ג מ"מ י"ל דמיהת פסולה לכהן דרק להכשיר חלקו אר"ה אבל להקל שלא לפסול לכהן מנין עכ"ד. ודבריו מן המתמיהין מלבד שהעלינו דבגט כ"ע מודים דאין מועיל מה שמלמדים אותו רק אף בחליצה הביא הרמב"ם פ"ד מה' יבום הט"ז דחש"ו שחלצו אינה חליצה כלל וכן כ' שם הי"ג לחלק דבאלם ואלמת אף דלאו בני קריאה נינהו לא הוי חליצה פסולה ואינן כחרש וחרשת שלא עשו כלום לפי שאינן בני דיעה עכ"ד ואמאי הא הב"ד מלמדין אותו ומזהירין אותו א"כ הוי כגדול עע"ג ונהי דהרמב"ם בה' גרושין פ"ג פסק דלא כר"ה מ"מ אמאי פסק דאינו חליצה כלל ומשתריא לכהן ולא נאסרה אקרובות אלא ע"כ דמאן דלא פסק כר"ה אף לכהן משתריא ואין ריח חליצה וגט כלל. אבל דברי הרמב"ם תמוהין לכאורה דכיון דהרמב"ם סובר דחליצה מוטעת פסולה ופוסלת א"כ בלא כונה אינה פוסלת א"כ חרש וחרשת למה לא עשו כלום ואינו חליצה כלל אי משום שאינן בואמר ואמרה הא אלם ואלמת דג"כ אינן בואמר ואמרה לא הוי כ"א חליצה פסולה לדידי' ורק הטעם דלאו בני דעת נינהו מ"מ מקשה הא חליצה מוטעת ג"כ סובר דאינה רק חליצה פסולה ולכן נראה דהרמב"ם סובר דודאי מי שבר דעת הוא רק לא נתכוין עפ"י שוגג או טעות לר"ל כשרה ולר"י לא הוי רק פסולה אבל מיהת פוסלת על אחין משא"כ חש"ו לאו בני דיעה נינהו הוי כאנוסים ובאונס אינו גט לל לכן העלה דאינו גט כלל. ואף שהתוס' ל"ל הך שיטתא דחש"ו הוי כאנוסים הרמב"ם חולק עליהם גם בזה

אבל עדיין קשה על הרמב"ם דא"כ היכי אמרינן בגמ' זו דברי ר"מ דאמר איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש אבל חכ"א אשה בין גדולה או קטנה וקשיא כיון דהרמב"ם סובר דקטן וקטנה כאנוסים דמי א"כ לר"מ אמאי בקטנה חולצת הא באונס