שו"ת הרד"ד אבן העזר א קו

וירך וחלל דהוי לכ"ע ואח"כ כבד וב"מ דאי סבר כר"ש ג"כ כיון דלא מתיר השחיטה פטור מדו"ה וזה פשוט

ומה שתמה כ' אדברי תוס' סנהדרין דע"ז שהקשו נפלה סכין מידו הא הפילה לו דהא חציו הוא ותהי' שחיטה כשרה ותי' דהך סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו עכ"ד ותמה דהא מרא דשמעתתא דאשו משום חציו ר"י ובחולין דל"א פריך לר"י טעמא דנפלה הא הפילה כשרה. איני רואה שום קושיא דבמתניתין ליתא תיבת מידו רק נפלה סכין ויוכל להיות שנפלה משמי קורה תדע דאל"כ מה מתרצי התוס' דאתיא כמ"ד משום ממונו אטו פלוגתא דתנאי ומה יענה אמורא דסובר משום חציו להך מתניתין אלא ע"כ לא גרסינן רק נפלה סכין ומ"ד משום חציו מפרש שלא נפלה מידו ודוקא נפלה משמי קורה פסולה הא מידו כשרה רק התוס' הקשו כיון דבגמ' מדייק הא הפילה והפילה הוא מידו משמע דנפלה מידו פסולה למ"ד אמ"ח ותי' דאתיא כמ"ד אמ"מ מיהת בין למ"ד מ"ח מוכח דאי נפלה מידו או הפילה דכשרה וכן למ"ד אמ"מ הפילה מיהת כשרה ולתרווייהו שמעינן דל"ב כונה לשחיטה כיון דלכ"ע הפילה שמעינן ממתניתין שפיר פריך לר"י דסובר חולין בעי כונה איך פסק דלא כסתם משנה. והא דנקט והוינן נפלה הא הפילה משום דהמקשן סבר אמ"מ אבל אטו בשביל דר"י סובר הא נפלה מידו כשרה אטו לא שמעינן דל"ב כונה וא"כ שפיר קמותיב וז"ב. דברי ידידו הדו"ש דוד דוב מייזלש חונה פ"ק הנ"ל: סימן מב שוטה שגירש אם נפסלה לכהן

תשובה ראיתי בס' אור הישר תשו' להגאון בעל נוב"י כ' וז"ל ואומר עוד איך מלאם לבם לומר שהגט בטל אפילו לקולא להתירה לכהן והרי אפילו אם הי' שוטה גמור שהי' עושה כל ארבעה דברי שטות המפורשים בחגיגה והוחזק בהם כמה פעמים אפ"ה הגט שנותן בב"ד והב"ד מלמדין אותו כנהוג ומסברין לו עניני ביטול מודעות וביטול התנאים ושיכוין להתירה בגט זה ואין לך גדול עומד ע"ג יותר מזה והנה במס' גטין דכ"ב הכל כשרין לכתוב הגט אפילו חש"ו ומוקי לה ר"ה בגדול עע"ג הרי שבגדול עומד ע"ג יודע לכתוב לשמה וכ' התוס' שם בד"ה והא לאו כו' דחליצת חש"ו הי' כשר משום דכל חליצה הוא בב"ד והוי כעע"ג אי לאו דמיעט קרא חרש מטעם קר אה וקטן משום איש כתוב בפרשה. ואף שכ' התוס' שם בשם התוספתא דשוטה לאו בן חליצה הוא אף שב"ד מלמדין אותו משום דלא מוכחא מלתא דעבד לשמה כמו בכתיבת הגט שמוכחא מלתא שכותב לשמו ולשמה ומינה דהה"ד שוטה שגירש לא מוכחא מלתא וה"ז דומיא דחליצה מ"מ מטעם לא מוכחא מלתא אין להכשיר בודאי אבל איך אפשר לסמוך לקולא שהרי אם הי' לנו הוכחה שעושה לשמה הי' הגט גט גמור אפילו להתירה להנשא ומשום חסרון ההוכחה א"א להתיר בשלמא בלא גדול עע"ג רוב מעשה השוטה מקולקלין. אבל בגע"ג נהפוך הוא. ולא עוד אלא שאני אומר גוף הדין שהחליטו התוס' מהתוספתא ההיא במחלוקת שנוי' והכי איתא בירושלמי רפ"ק דתרומות ה"א ויוכיח מעשה שלו על מחשבתו א"ר שמואל אר"י את שכ' בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו וכאן הואיל וכ' בו מחשבה ונחשב לכם אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו אר"י קשיתי' קמי שמואל הרי גיטין כו' עד דמסיק אתיא ר"י בתרומות כר"י בנו של ר"י ב"ב ור"י דגטין כרבנן דתנן חש"ו שקדשו אין קדושיהן קדושין ר"י בנו של ריב"ב אומר בינן לבין עצמן אין קדושיהן קדושין בינן לבין אחרים קדושיהן קדושין הרי דלר"י דתרומות דאתיא כר' ישמעאל גם בקדושין מועיל אחרים עע"ג דהיינו בינן לבין אחרים אף דלא מוכחא מלתא ודמיא ממש לחליצה וא"כ התוספתא אתיא כרבנן ור"י דמוקי בגטין דכ"ג ע"א כר"מ דהיינו ר"י בגטין שמביא בירושלמי ורבה בב"ח דמוקי אליבא דר"י כר"א דאומר דעדי מסירה כרתי היינו ר"י דתרומות דירושלמי וא"כ כוונת הגמ' ממש ע"ד הירושלמי וג"כ אין כוונת הגמ' בשייר מקום התורף כדמוקי שמואל אלא בגע"ג וכר"י בנו של ר' יב"ב ולפ"ז גם שוטה עצמו מגרש בגדול עע"ג מהני לר"ה ולר"י דתרומות ואין אט צריכין לחילוק התוס' בין כתיבת הגט לשאר דברים שכל עיקר הוכחת התוס' מהתוספתא וכיון דזכינו לדון דתנאי פליגי בזה א"כ התוספתא כרבנן ולר"ה משנתינו דגטין כר"י וא"כ להרשב"א ובה"ג וסמ"ג והתרומה והרי"ף לדעת בעה"ע שפסקו כר"ה עיין בב"י סי' קכ"ג אפילו שוטה ממש שגירש והב"ד עע"ג כשר לגמרי ואפילו לשאר הפוסקים שפסקו כשמואל בשייר מקום התורף מ"מ אין הטעם לומר שאם כ' התורף בגדול עע"ג שיהא הגט בטל בודאי אלא מספק שמא לא סמכינן על הוכחת מעשי' שיהי' מחשבתם לשמה ואיך מלאו חכמי פפד"מ לומר שמותרת אפי' לכהונה בדבר שהרבה פוסקים מכשירים הגט לגמרי אפילו בשוטה ממש עכ"ד הגאון ז"ל

הנה הורה דפסולה לכהן ולא עוד שחידש דלהרשב"א והרבה ראשונים הוי גט גמור להתירה. ולבבי לא כן יחשוב ותמה אני מאוד עליו דאם כדבריו דבגדול עע"ג חש"ו מגרשין וקיי"ל כר' ישמעאל וא"כ ג"כ קדושי חש"ו בגדול עע"ג ומלמדי' מהני שיהי' קדושין א"כ לדעת הראשונים דקיי"ל הכי מאי פריך סתמא דגמ' בקדושין די"ט אברייתא דאשר ינאף את אשת רעהו פרט לאשת קטן וא"א אינו מייעד אמאי מיעטו קרא. תפשוט מינה דמייעד. ומוקי לה ר"א ביבם בן ט' שבא על יבמתו ואמאי לא מוקמינן בקטן וגדול עע"ג דהוי א"א מה"ת ומיעטה קרא דהוי אשת קטן. תו א"כ קטנה שמת אבי' אף שקדשה עצמה והשיאה אמה ואחי' לדעתה ממאנת. אף שאמה ואחי' עע"ג משמע דמועיל מיאון ואמאי להוי קדושי תורה. ועיין בנ"י פב"ש שנחלקו הראשונים בקדושי קטנה אי צריכה מיאון והרמב"ן חילק בין השיאה אמה ואחי' לקדשה עצמה. ובשלטי גבורים כ' דאף בקדשה עצמה צריך שיהי' לדעת אמה או קרובי'. מיהת מכולהו מוכח דלא כתבו דאם אמה ואחי' עמדו ע"ג דהוי קדושי תורה

ועוד קשיא דחרש מוציא בגט ביבמות דף קי"ב משום שכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ואמאי הא זמנין שעומדים ע"ג בשעת קידושין דהוי קדושי תורה ובגט לא עמדו ע"ג והוי מדאורייתא גט פסול וא"כ א"א יוצאת בלי גט. תו קשיא דלמה תקנו רבנן קדושין לקטנה יבמות קי"ז כיון דאפשר בקדושי דאורייתא. ותו איך לפרש דהירושלמי איירי בחש"ו שקדשו דהוי קדושין הא כשם שבחליצה קטן לא מהני משום דאיש כתיב בפרשה אמאי לא נימא בקדושין דאיש כתיב בפרשה כי יקח איש אשה וא"כ קדושי קטן לא מהני. תו ממקומו מוכרע דבא"ע סי' ק"כ לא דברו כלל רק דבודקין אותו אם הוא שפוי בדעתו כמבואר במי שאחזו. ואלו בסי' קכ"ג הביאו מחלוקת הראשונים אם מהני גדול עע"ג. והכי מוכח דאל"כ למ"ל בדיקה בפ' מי שאחזו הא ב"ד יעמדו ע"ג ונהי שאינו שפוי בדעתו תתגרש כמו שכ' הגאון נו"ב הנ"ל. אלא ודאי ליתא ובמחכ"ת ערבב הדברים דודאי בכל הקנינים הן בממון הן בגיטין וקדושין כיון דלאו בני דיעה נינהו אינו מועיל כלל מה שאחרים עע"ג. והכי מוכח מהא דבר שטיא בכתובות כ' וכשהוא חלים זבין כשהוא שוטה זבין ובכל מקום לא מצינו שקטן יוכל למכור באחרים עע"ג אף שמלמדו כלל ודברי הירושלמי שמביא פלוגתא דרבנן ור"י בנו של ריב"ב בקדושין אינם לענין קדושי אשה ובזה אף ר' ישמעאל מודה דאינו מועיל כלל רק מיירי לענין מקדש מי חטאת. והכי מפרש בהדיא בתוספתא פ"ד דפרה דאיתא שם הפלוגתא זאת מוכח דלא פליגי רק במקדש מי חטאת. ואלו בס' נשים לא מתניא הך פלוגתא כלל. ודלא כהמפרש בירושלמי הר"א פולדא דפי' בתרומות דפלוגתתם בקדושי אשה דהא מקומו דברייתא זו בפרה לענין דיני קדוש מי חטאת. והיינו טעמא דכל קנין שאדם מקנה אינו מועיל מה שאחרים מלמדין אותו כלל כיון דבעינן שיהי' לרצונו. ונהי דמחשבין כן החש"ו כמו שהגדול מלמדו מ"מ מחשבתו נהי דהוי מחשבה מ"מ הא לא הוי המחשבה מצד רצונו רק שהגדול העע"ג ואנן בעינן הן בגיטין וקדושין הן בעניני ממון שיהי' המקח ברצונו ואלו אנסו