שו"ת הרד"ד אבן העזר א קה

שתמה על דברי כ"מ פ"א ממעשר ה"ד שכתב להקשות ע"ד הרמב"ם דאין מוציאין כל מתנות כהונה מכהן לכהן מהא דחולין דקל"א דתניא זה הכלל דבר שבקדושה מוציאין מכהן לכהן ותי' דנדחה הך ברייתא מקמי הא דפאה. ותמה הא רש"י פירש מלוי לכהן אבל לא מכהן לכהן דהשתא מאחריני שקלי דידי' מיבעיא עכ"ד

גם אנכי זה ימים כבירים עמדתי ע"ז ונהי דקושיתו מק"ו דמאחריני שקלי אינו דהא מעשר עני מוציאין מעני ונותנין לעני אחר אבל באמת הגמ' בלוי לכהן איירי דהא קאי שם אההוא בר ליואה דמותבינן מינה ואיך מפרש הכ"מ דמכהן לכהן איירי להקשות ארמב"ם. ומה שנ"ל בזה דהכ"מ סובר דע"כ א"א לפרש הברייתא רק בלוי לכהן דא"כ למה תניא דדוקא דבר שבקדושה מוציאין כגון תרומה ות"מ וחלה הא אפילו ראשית הגז דאינו אסור לזרים מ"מ להדיא איתא התם דמלוי לכהן מוציאין כגון ראשית הגז אברייתא דא"מ מכהן לכהן ולא מלוי ללוי לכן סובר הכ"מ דהך דזה הכלל קאי בין מכהן לכהן בין מלוי לכהן ולכן דוקא דבר שבקדושה מוציאין מתרווייהו מכהן ומלוי לכהן הא ראשית הגז עכ"פ מכהן לכהן א"מ וסיפא דדבר שאינו בקדושה כגון הזרוע א"מ כלל לא מכהן ולא מלוי לכהן ופשט מינה דלוי לא איקרי עם ודחי לבתר דקנסינהו עזרא וקאי אמעשר אבל ראשית הגז לא תנא בהך ברייתא דבזה יש הבדל בין כהן ולוי דמכהן א"מ משא"כ מלוי ובברייתא לא חשיב רק מה ששוה כהן ולוי ואין זה סותר לפרש"י דהואיל ובגמ' שקלי וטרי אהא דרב דאיירי מלוי לכהן בזרוע לכן פרש"י מלוי לכהן אבל ה"ה דברייתא גם מכהן לכהן דאל"כ קשה הא ראשית הגז אינו דבר שבקדושה ומוציאין מלוי לכהן דלא כתיב עם בההיא פרשה. ולפי"ז י"ל קצת קו' התוס' דמאי פריך אדרב דלמא האי תנא ג"כ מספקא לי' לכן א"מ ולפ"ז ניחא כיון דחד לישנא כולל לכהן ולוי ומכהן מודה רב דא"מ בודאי א"כ ה"ה ללוי דאל"כ יפרש הברייתא דמכהן ודאי א"מ ומלוי ספק ומדכייל בחדא מחתא ש"מ דשניהם ודאי ושפיר פריך לרב

וע"ד הפלפול י"ל דהכ"מ מפרש פי' אחר בגמ' ואולי מצא שיטה דסבר כותי' ויתישב בזה א) מה שהקשיתי מראשית הגז דאדשב"ק ומוציאין מלוי ב) קו' התוס' מאי פריך לרב דלמא תנא ג"כ מסופק ומה שתי' התוס' דאין דרך תנא להסתפק הא מצינו בקדושין דמ"ח דחכמים ספוקא מספקא וכן בנדרים ד"ב ר"ע הי' חוכך להחמיר ומוטב לרב משנשבש הברייתא כגון זרוע ולא זרוע אמנם י"ל דכיון דרוב פוסקים פסקו דתקפו כהן מוציאין מידו י"ל דבשלמא אי ודאי א"מ מלוי ניחא דלא נקט ברייתא דאם תפס כהן מלוי מוציאין דפשיטא כיון דלוי לא אקרי עם שלא כדין תפס הכהן ולא הוצרך להשמיענו אבל אי איתא דהוא רק ספק יש למטעי דת"כ אין מוציאין הוי לברייתא להשמיענו בת"כ דמוציאין ללוי אלא ע"כ ודאי הוא ושפיר פריך ארב אבל לרמב"ם פ"ט מבכורים דאם תפס כהן מלוי אין מוציאין וקשיא קו' התוס' ג) ק"ל דלישני דהך ברייתא בדבר שבקדושה פליג אברייתא קמא ולא מפרשינן בברייתא קמא כגון זרוע ולא זרוע רק זרוע ממש וכיון דהנך תרי ברייתות פליגי מספקא לרב כהי מינייהו הלכתא והתנא אינו מסופק דהא המסקנא התם בהא דלימא כתנאי מסיק דרב מספקא לי' כמאן הלכתא ואמאי לא משני בהא דדשב"ק כן דפליגא אברייתא קמא ורב מספקא לי' וזה קו' גדולה ולכן עכצ"ל דהתוס' סברי דידעו בגמ' דהך ברייתא דזה הכלל נשנית סמוך להך ברייתא שלמעלה ואין סברא למוקמי בתרי תנאי ואף דבתוספתא דפאה מתניא ברייתא קמא ולא תניא הא דזה הכלל מ"מ צ"ל דהש"ס ידע ברייתא דמתני הני תרוייהו בהדדי וכיון דבברייתא קמא תניא מכהן לכהן ג"כ לכן עכצ"ל דזה הכלל נמי קאי אמכהן לכהן מדתנא סתמא מוציאין וא"מ והוא סעד למש"ל בפי' דברי הכ"מ כן צריכין אנו לדחוק לשיטת תוס' ורש"י ויתישב ג"כ דברי הכ"מ כנ"ל

אבל אפשר לפרש פי' אחר בדברי הגמ' דלא מדייק בגמרא מהך ברייתא דזה הכלל כמ"ש רש"י רק להיפוך דהנה לשון אין מוציאין משמע דחייב רק דא"מ לפי שזוכה הכהן כמו שזוכה בשל אחר ונ"מ אם אסר ע"ע להנות ממ"נ אז ודאי אסור לזכות בו כיון דזכה השבט והוא אסר ע"ע להיות זוכה מדין כהן אבל אי נימא דהתורה פטרתו דלא איקרי עם ואינו שייך לשבט כלל א"כ לא זכה מדין מ"כ רק דפטור מלתת הזרוע ולחיים וא"כ כיון דתנן א"מ משמע דחייב כהן לתת זרוע רק דא"מ דזכה לנפשי' דטו"ה שלו ויוכל ליקח לעצמו א"כ מוכח דכהן נמי איקרי עם כ"ש לוי וא"כ בלוי אי נימא דחייב דאקרי עם כיון דלא שקל הלוי מאחר ה"ה בדידי' א"י לזכות דזה משפט הכהנים כתיב ולא לוי א"כ מוכח מברייתא דלא תניא פטור דרק דא"מ דהכהן זוכה לנפשו ובלוי דל"ש זה ודאי מוציאין לכהן וקשיא דרב וא"כ כולה ברייתא מכהן לכהן איירי ול"ק כל הני קושיות הנ"ל דאדרבה הך ברייתא כקמא דמוציאין מלוי לכהן ומשני לבתר דקנסם עזרא דא"מ דלזה לא קנסם שלא יזכו בשלהם אף דאינן זוכין בשל אחרים. ועיין חדושי הר"ן דדייק מלשין א"מ ונדחק מאד בדברי המקשן אבל זה פי' נכון לולי רבותינו שלא פי' כן לכן י"ל דהכ"מ מצא שטה המפרשים כן. מיהת אף אי לא נפרש כפירושינו מ"מ הפי' הראשון שכתבנו לישב דברי הכ"מ עשינו לו סמוכין בראיות ברורות ואינו סותר לפי' רש"י ותוס' והר"ן ויפה כתב

והואיל ועסיקנא בהא אמרתי מקור לדברי הר"ב בתשוב' שהביא מהרי"ט אלגזי פ"ח מבכורות דקע"ח אהא דהלוקח טבלים מן העכו"ם בכורות די"א דהמעשר שלו מטעם דאתינא מכח גברא דא"כ למ"ל קרא דכי תקחו ותי' הר"ב דהך טעמא לא סגי רק למעשר דאינו אסור לזרים אבל תרומת מעשר דאסור לזרים אי לאו קרא לא הוי פטרינן ותמה המהריט"א וז"ל לא הבנתי דבריו מה מעלה ומוריד הא דאסור לזרים לענין ממון הא יכול למכור לכהן וליקח הדמים לעצמו מטעם דאתינא מ"ג כו' ולפי"ז מקור נפתח מהא דזה הכלל דבר שבקדושה אף לפרש"י פשיטא דלענין איסור אכילה לא איירי דפשיטא דלוי זר הוא אלא ע"כ לענין ממון דמוציאין וא"י למכור לכהן א"כ נתחזק סברת הר"ב דה"ה להא דאתינא מכח גברא דיש לחלק בין דבר שבקדושה כיון דמצינו כיוצא בזה בגמ' וזה ברור דהר"ב הוציא סברתו מגמ' דחולין הנ"ל

ומ"ש כבודו בחולין דף י"א דיליף משבירת עצם דהא אי לא אזלינן בתר רובא והו"ל מצותו בכך א"כ אתי עשה דפסח ודחי ל"ת כמו באשת אח דאמרינן ביבמות ד"ד עכ"ד נראה דל"ד דהתם שפיר כל א"א במקום יבום מצותו בכך אבל כאן אלו יבא אליהו או נביא דלאו טרפה מיתכשר בלי בדיקה ולא דחי עשה ואסור לשבור עצם רק באין חזון נפרץ הוא דבדקינן לא מקרי מצותו בכך

תו אטו לא ידע הך מ"ד הך ברייתא דהשורף בעצמות א"ב משום שבירת עצם רק דדחיק לו שכל פסחים יהיו נכשרין דוקא באנת גומרתא והמדחה דחה מיהת ל"מ מצותו בכך

ובני הרב הנ"ל שי' תי' דיש עצה לשבור ע"י עכו"ם ולבדוק רק בגמ' שפיר הוכיח דאטו אם לא יהי' עכו"ם לשבור לא יהי' מייתי ק"פ וע"כ שהולכין אחה"ר ועתו"ס שבועות ד"ג ד"ה ועל מיהת לא מקרי הכשירו בכך כיון דאם איתא עכו"ם מצי לשבור ע"י עכו"ם ולבדוק ונכון

ומה שתמה כ' על דברי רש"י ב"ק דע"ח ד"ה המעכב בשחיטה דהוי נבלה ושט כו' או כבד ובני מעים והא מי איכא למ"ד דכבד הוי נבלה והניח בצ"ע יעיין כ"ת בלשון רש"י נבלה מחיים כגון וושט או קנה או ירך או כבד או א' מבני מעיים דלא מתיר לה שחיטה והך סיומא דלא מתיר הוא שפת יתר רק באמת נחלקו בפי' דברי רבי מהם אומרים דוקא נבלה אבל טרפה ל"מ מעכב בשחיטה כיון דמטהר להוציא מידי נבלה והרשב"א חולק שם דאף בטרפה מקרי מעכב בשחיטה ורש"י כוותי' ס"ל רק דתלוי בפלוגתא דרבנן ור"ש דלרבנן דששא"ר הוי שחיטה מקרי טרפה לא מעכב בשחיטה. ולר"ש דששא"ר לא שמה שחיטה לאו דוקא נבלה וא"כ כיון דאמרו בחולין דפ"ה ראה רבי דבריו של ר"מ באו"ב ודבריו של ר"ש בכסוי הדם ועיין תוס' שם ד"ה דנין שהקשו ארו"ה ומה שתירצו מיהת רש"י נסתפק כהי מינייהו סבר רבי בדו"ה לכן פתח בנבלה מחיים כגון וושט וקנה