שו"ת הרד"ד אבן העזר א קב

ג"כ חשודה לעבור אעברה שזרעה מת א"כ כשם שלהיפך הבעל א"י להוציאה בלי כתובה דהא ההוא גברא ל"ב בני ה"נ גם היא א"י לכופו דיוכל לומר ההיא איתתא ל"ב בני אבל אם היא כשרה וטוענת שבעיא בני פשיטא דאף בנודר ואינו מקיים נמי כופין אותו כשיטת הגהת אלפסי ולא נחלק עליו הר"מ כלל ודלא כמ"ש הד"מ כנ"ל

וממילא לפ"ז שפיר אם היא כשרה י"ל דכ"ע מודים דבמומר כופין לגרש רק דנחלקו הראשונים אף בכה"ג שאין האשה כשרה וגם בעונה ימותו הבנים אז נחלקו אם יכולה לכופו בעבור שהוא מומר. ומ"ש הרמ"א או בנודר ואינו מקיים היינו באשה כשרה או באינה כשרה וקבל חרם שלא להכותה. אבל באשה כשרה כ"ע מודים דכופין. והשתא לפ"ז באשה כשרה שפיר כופין את המומר לגרש אף לשיטת הרמ"א. וא"כ ממילא כיון דשיטת הר"מ שאין כופין במומר מלבד שיש לפרש דאין כוונתו רק למומר לדבר אחד כמש"ל רק אף לשיטת הרמ"א י"ל דמיירי באינה כשרה וחשודה ג"כ אעברות שבנים מתים דלכן לא נקט הר"מ רק בקבל חרם שעלי'. אבל באשה כשרה פשיטא דיכולה לכיפו לכ"ע מצד שחשוד אעברות שונות שזרעו נכרתים דחשוד אכל ח"כ וא"כ ממילא תוכל לבוא בטענה דבעי' חוטרא לידה. או דהרמ"א איירי כגון שיש לה בנים מבעל ראשון דלא תוכל לבוא בטענה דבעיא חוטרא לידה לכן א"י לכופו אבל באין לה בנים מבעל ראשון שפיר י"ל דתוכל לכופו. מכל הלין טעמי נראה דבמומר והאשה כשרה דכופין להוציאה. וגדולה מזה אף בעובר עברה שיש בו ח"כ כגון מחלל שבת כיון דכרת כתיב י"ל דכופין כמו בנודר ואינו מקיים וצ"ע

תו נראה להביא ראי' דבמומר כופין מדברי הת"ה סי' רל"ג שהקשה דברי רש"י אהדדי דבתשו' פסק דמשומד שנתרצה לתת גט לאשתו יוכל לזכות ע"י אחר דמשמע דבמשומד ל"ש טן דו מדבעי בגמ' המזכה גט במקום קטטה ומסיק דלא מהני משום טן דו. וא"כ למה פסק רש"י דבמומר צריך חליצה ולא אמרינן אדעתא דהכי לא קדשה. ולכן חילק התה"ד דדוקא ביבמה שמקדשה עכשיו כהוגן שנאמר שאלו ידעה שסופה ליפול לפני יבם מומר כה"ג אמרינן דשייך טן דו קצת אף במשומד משא"כ גבי גרושי אשה דאין כאן ספק אלא בודאי צריכה להיות טן דו וחבור עם המומר ודאי לא ניחא לה ונהי דשם היתה נכנסת לספק בעבור זה אבל כאן בודאי לא ניחא לה וא"כ כיון שעיקר ס' מהר"מ הוא מכח טן דו אין כופין. א"כ איך אפשר לפרש דקאי אמומר גמור דא"כ השתא התם לענין יבמה דרש"י סובר דנכנסת לספק כי הא לא ניחא למהר"מ לומר הכי ונהי דחשש לחומרא מ"מ סברתו הוא כדעת הגאונים. מכ"ש בכה"ג שהיא אשת מומר ודאי דסובר הר"מ דסברת טן דו לא שייך כיון דבכה"ג אף רש"י מודה דל"א טן דו א"כ היאך כ' דאין כופין לגרש אלא ע"כ דפי' דברי מהר"מ היינו רק במומר לדבר אחד כמו שפירשנו. ואף שהרמ"א בסי' ק"מ הביא שני דיעות בענין זכיי הגט במומר וגם התה"ד החמיר קצת בענין זה עיין בט"ז שם שדחה דברי הרמ"א שכ' דסברת הת"ה נכונה ובמומר זכות גמור ולכן עכ"פ בכה"ג שהאשה כשרה דכתבנו לעיל דהרמ"א מודה יש להקל ולסמוך דכופין

אמנם לכאורה י"ל דמאי דאין כופין המומר מטעמא אחרינא לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' גרושין דלכן מהני כפי' בכ"מ לפי דאדם רוצה לקיים אך יצרו תוקפו וכשכופין אותו אז באמת מרוצה משא"כ במומר דא"ר כלל לקיים דברי חכמים דפקר טובא בכל עברות בשאט נפש א"כ תו לא שייך תקנת כפי' וכן כתב העבודת הגרשוני בתשו' ל"ט רק שדחה זאת מדברי מהרי"ק בשורש ס"ג כ' וז"ל ואשר דקדקת מלשון ר"מ בענין כפיית המומרים לגרש לפי הנראה לענ"ד יפה דקדקת ולכאורה אין תקנה לאשת המומר לפי דברי' ואלו בכה"ג סבר הר"מ דאפקעינהו רבנן לקדושין מינה ע"י גט זה שנותן המומר בכפי' דמשום עגונא חששו רבנן טובא הרי קמן לדעת מהרי"ק שאפילו לפי דברי הרמב"ם ט כ"ב י"ל שכופין למומר לגרש עכ"ד. ולכאורה הי' אפשר לומר דטעם הר"מ מרוטנבורג שלכן אין כופין להמומר משום דבדידי' ל"ש טעם הרמב"ם והוא ל"ל סברא דאפקעינהו דהרי חזינן דפסק דאין כופין. אבל ג"ז א"א להעמיס בדבריו דא"כ למה כתב עובר ע"ד ואפילו מומר אין כופין ואמאי אמר אפילו מומר אדרבה יש סברא יותר לומר במומר דאין כופין משאר עובר עבירה דבמומר לא מהני כפי' כיון דאינו רוצה לשמוע דברי חכמים כלל אלא ע"כ דלאו מהאי טעמא סובר דאין כופין כלל. וא"כ באמת תימה אדבריו דלמה אין כופין כיון דאסורה לשבת תחתיו וגם סברת טן דו ליכא כמ"ש לעיל לכן נראה כמ"ש דכוונתו רק במומר לאותו דבר

אמנם לכאורה הך סברא דמהרי"ק דאפקעינהו הוא סברא חדשה וקשיא דמנלן דהרמב"ם סובר דכופין למומר דלמא באמת לית לי' סברא דכופין ולא אפקעינהו כלל ומנלי' להמהרי"ק להמציא לסברתו דאפקעינהו דלמא באמת סובר דאין כופין ולפי שלא מהני כפי' ומה שנראה לי לישב דהנה הקשו על הרמב"ם שכ' וז"ל מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש אשתו ולא רצה לגרש ב"ד של ישראל בכ"מ ובכ"ז מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו עכו"ם וא"ל עשה מה שישראל אומרים לך כו' ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכ' הואיל והדין נותן שיגרש ה"ז גט פסול ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין מיד עכו"ם בין מיד ישראל שאין אומרין אנוס אלא למי שנחלץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמוכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה והוכה עד שיעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האיסור לעשותו אין זה אונס ממנו אלא הוא אנוס עצמו ברעתו הרעה לפיכך זה שא"ר לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה לעשות מצוה ולהתרחק מן העברות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו לא הי' הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו ב"ד של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש ה"ז גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט כו' הואיל ואין הדין מחייב להוציא ועכו"ם אנסוהו אינו גט עכ"ל ותמה הלח"מ דהא הרמב"ם כייל דכ"מ דהזכיר בחבורו פסול מן התורה הוי גט. וא"כ שלא כדין דישראל אמאי הוי גט ד"ת. ועוד קושיות

ומה שנ"ל דהנה כ' תוס' בב"ב דמ"ח ד"ה אילימא. וא"ת אי מהכא גמר אפילו תלוה ויהיב נמי מתנה והי' ר"י רוצה לתרץ דהכא הוי כמו מכר דהא יש לו כפרה תחת הקרבן וקונה הכפרה ומגטי נשים דבעי למגמר מינייהו הוי נמי כמו מכר שנפטר ע"י כך משאר וכסות ועונה אבל אי אפשר לומר כן דא"כ גט מעושה שלא כדין נמי יהא כשר ובהמגרש אמר שמואל דפסול עכ"ד ונראה דהרמב"ם אזל בשיטת הר"י. אמנם נחזי אנן בחייבי לאוין דמן הדין אין לה מזונות ושאר וכסות ועונה אינו משועבד לה אמאי כופין להוציא וא"כ אמאי כדין יהי' כשר ועכו"ם שאנסו מעצמן יהא בטל דהוי תלוה ויהיב לכן תי' שפיר כיון דשורת הדין כך הוא אם כן רוצה לעשות רק שיצרו גבר עליו וכי תשש יצרו ע"י הכאה גמר ברצון ומגרש. לכן אף בעכו"ם שאנסו מעצמן גט פסול. אמנם בשלא כדין דאז יש לה שאר כסות ועונה א"כ הוי תלוה וזבין ונהי דליכא מצוה נימא דגמר ומגרש כמו בכל מכר דסברת הר"י נכונה. אמנם בשלא כדין שכפוהו עכו"ם נראה דשפיר ל"ק קושיית התוס' לפ"מ שמבואר בא"ע סי' קט"ו בהג"ה בשם הג"ה מיימוני אשה שגיזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים אם יעשה לה דבר מקרי עוברת על דת. וא"כ כיון דאם גזמה הוי עוברת על דת מכ"ש כשכופתו ע"י עכו"ם לגרש והם כין אותו דודאי מקרי עוברת ע"ד ומפסדת כל תנאי כתובה ואנן קיי"ל בכל עוברת ע"ד דאם רצה לקיימה מקיימה והפסידה תנאי כתובה א"כ כשרצתה לכופו ע"י עכו"ם הפסידה תנאי כתובה דשו"כ ועונה וא"כ תו אינו מרויח בגרושין מאומה שפיר הוי תלוה ויהיב דאף אם לא יגרש פטור משו"כ ועונה וא"כ שפיר אינו גט ול"ק קושיית תוס' על הר"י אמנם בשלא כדין דישראל דישראל טעו או הדיוטות כמ"ש הרמב"ם דשפיר אין לקנוס האשה כיון