שו"ת הרד"ד אבן העזר א קא

בנודר ואינו מקיים דהוא דעת הגה"א ומשמע דעל זה ליכא חולק ואדרבה בנודר ואינו מקיים ג"כ הג"מ חולק עליו. ונהי די"ל דהכריע בזה הרמ"א בנודר ואינו מקיים דלא כהג"מ. וא"כ קשה למה לא הכריע במומר דודאי מומר גרע מנודר ואינו מקיים דחשוד על כל מילי והוא תמוה. ודוקא ההג"מ דסובר גם בנודר ואינו מקיים דא"י לכופו ה"ה דסובר במומר אבל להכריע הרמ"א מנין לנו לומר דהג"ה אלפסי מודה במומר דאין כופין דלמא סובר הגה"א גם במומר דכופין כדעה הראשונה

תו קשיא דהרמ"א בהג"ה גם הביא מי שהוא רועה זונות אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה י"א שכופין אותו להוציא ומדהביאו בסוף בתר שני הדיעות משמע דכ"ע מודי בהא והביאו להלכה וא"כ מומר ודאי דחשוד אזנות ועיין בתשובה מהר"מ מרוטנבורג סי' תתר"כ שהביא כמה ראיות לענין איש ואשתו שהמירו אם חזרו בתשובה אם רשאין לדור יחד והעלה הרבה מראשונים בראיות דאמרינן דזינתה דחשודין אזנות מהא דלא יתייחד בפונדקאות דחשודין ארביעה. והמתיר לא התיר רק כיון דחזרו בתשובה אי איתא דעבדה איסורא הוית פורשת ממנו ע"ש. מיהת היאך אפשר דבמומר אין כופין וברועה זונות כופין וזה תימה ומלבד כל אלה גם דברי מהר"מ בעצמו תמוהין דתלה הטעם משום דטב למיתב טן דו. וזה סותר דברי עצמו מ"ש והובא במרדכי פ' החולץ וז"ל כ' בתשו' הגאונים יבמה שנפלה לפני מומר דפטורה מן החליצה וכן היבום כו' ונראה להר"מ להביא ראי' לדברי הגאונים מהא דפריך פ' הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכ"ש ת"ל בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא ומשני מינח נייח לה למיתב טן דו מלמיתב ארמלי פירוש ניחא לה בבעל כל דהו א"כ לגבי מומר דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה ע"ד לבא עלי' בגיות וכ"ז שהיא נדה ודאי אנן סהדי דלא ניחא לה וא"כ נפקא בלא חליצה עכ"ד הרי לפניך דאף דבמוכה שחין קיי"ל דכופין להוציא ומ"מ לענין אומדנא דתיפוק בלא חליצה אמרינן דמ"מ לאו אומדנא ברורה הוא דטב למיתב טן דו ואילו במומר אומר הר"מ דגרע ולא אמרינן דטב למיתב טן דו א"כ מומר גרע הרבה דאינה דרה עמו בכפיפה יותר ממוכ"ש והיאך כ' דאין כופין אגט משום דטב למיתב אדרבה יותר טב למיתב עם מיכ"ש ממנו וזהו קושיא גדולה. ובדוחק י"ל דבשלמא התם הוי אומדנא דלא תרצה להתקדש פן יעבירנה אד"ת אבל כאן כ"ז שאינו מעבירה ע"ד אין לה טענת כפי' אבל זה דוחק גדול

ולולי דמסתפינא אמינא דמהר"ם אין כוונתו כלל במי שהמיר דתו שלא יהיו כופין אותו רק הגה"מ הביא עובר ע"ד ואפי' מומר היינו כי מבואר ביו"ד סי' או"ב דבפעם אחד לא מקרי מומר עובר עברה לכן אמר בעובר על ד"ת דעבירה ואפילו עבר כמה פעמים שהוי מומר לאותו דבר מ"מ אין כופין אותו דטב לה למיתב טן דו. ולכן לא תנן רשע בהדי הנך. אבל מי שהמיר דתו הוי כופר לכל התורה כולה פשיטא דאינה דרה עמו בכפיפה אחת ועתה לא יסתור דברי הג"ה מה' אישות לדברי הגה"מ בפ"ב מה' גרושין דשם מיירי בהנך שכופרין בכל התורה ובה' אישות מיירי רק במומר לדבר אחד. ולפ"ז אין כאן חולק במי שהמיר דתו דכופין אותו דיש לפרש דברי הר"מ ג"כ דמודה בכה"ג דכופין אותו ולא יסתור דבריו שבפ' החולץ לענין חליצה דבמומר ל"ש טב למיתב טן דו. ועוד לפמ"ש בהג"ה מרדכי פ' החולץ וז"ל מצאתי תשובה מר' אברהם הגדול מרגנשפורק וז"ל על יבמה שנפלה לפני מומר איכא דברים בגו אי בעי אפילו חליצה דבמקום ערוה הוא דקנאין פוגעין בו דגם הנבעלת לארמאי קנאין פוגעין בו עכ"ד ונהי דדחה התה"ד בסי' רכ"ג דבריו וז"ל ועל דברי ר"א השיב דכל ימיו תמה ע"ד דמשוה לביאת עכו"ם כמו ערוה דתוס' פ"ק דיבמות כתבו בחד שנויא דמדאורייתא אינו ממזר כיון דבצנעא ביאת היתר הוא עכ"ד וע"כ לא דחה התה"ד רק משום דלא הוי ערוה מדאורייתא אבל מדרבנן ודאי י"ל דאסור

ובאמת איני יודע הדמיון כלל דדוקא ארמית מדאורייתא בפרהסיא קנאין פוגעין ובצנעא שריא מה"ת ואילו בארמי אינו רק מגזרת ב"ד של שם כמ"ש בחי' הר"ן סנהדרין ס"פ בן סורר דביאת עו"כ לא הוי בכלל ג"ע לענין יהרג ואל יעבור ודוקא בארמית הוא דהוי בכלל ג"ע דקנאין פוגעין בו ע"ש ובמלחמות מיהת עכ"פ אי נימא דמומר לענין זה דינו כעכו"ם אסורה לדור עמו וא"כ פשיטא שכופין אותו להוציא דמי גרע ממורד מתשמיש כיון דע"י מעשיו א"ר לשמשתו ולדור עמו. והכי משמע לשון המהר"מ שהובא במרדכי פ' החולץ שכ' כי יעבירנה ע"ד לבא עלי' בכותית וכ"ז שהיא נדה משמע דתרווייהו נינהו חדא שיבעל בכותית ועוד בנדותה לכן מוכח בתשו' מהר"מ סי' תתרכ"ב אחר שהביא דברי הר"מ כ' וז"ל אע"ג דיש לחלק דוקא התם שהי' מומר מעיקרא בשעת קדושי אחיו כו' מ"מ יש למצוא צד היתר כגון שהי' מומר קודם מיתת הבעל כאשר כ' הר"א הגדול וז"ל היבמה שנפלה לפני מומר וכו' וגם הנבעלת קנאין פוגעין בה וכו' והנה חזינן דלפי' הר"א הגדול ור"ח מתירין אותה לכתחילה ואפילו לדברי האוסרין י"ל דוקא לכתחילה אבל בדיעבד שנשאת נוכל לומר דלא תצא עכ"ל א"כ חזינן דמיהת מודו החולקים דאסורה לדור עם המומר וא"כ אמאי לא יכפוהו כיון דהוא גרם לה וממילא י"ל דל"ק מאי דלא תנן במתניתין מומר דשפיר כיון דאסור לדור עמה לא איצטריך למתני דגרע ממוכה שחין דכופין משום דא"י לדור עמו שממיקתו ה"נ כאן. ורק המהר"מ דייק בעובר ע"ד או במומר כמו שפרשנו דהיינו במומר לעברה דמ"מ אין יכולה לכוף אותו דאל"כ ליתני רשע

אולם קשיא לי עדיין מה דתלה המהר"מ הטעם דלא תוכל לכוף אותו בשביל דטב למיתב טן דו. אמאי הא בעובר על דת אף בדידה דוקא שמכשילתו ומאכילתו אינו מעושר או משמשתו נדה הוא דתצא שלא בכתובה הא בעוברת ואינה מכשילתו פסק הרא"ש ובסי' קט"ו הובא בב"ש סק"א בא"ע דלא תצא בלא כתובה. וא"כ ג"כ בעובר הוא על דת כיון דאינו מכשילה למה תכופנו להוציא ולמ"ל טעמא דטן דו הא אף בדידי' דלא שייך לטן דו אינו יכול להוציאה בלא כתובה כל שאינה מכשילתו כ"ש שהיא לא תכופנו א"כ משמע דבמומר גמור נמי אמר דאין כופין. אבל נ"ל כיון דהוכחנו דמהר"מ סובר אף בנודר ואינו מקיים דאין כופין אותו דאף דהאשה שנודרת תצא לפי שהוא מצווה אפו"ר ובעון נדרים בנים מתים וזה מוכרח מדנקט רק עובר אחרם שנוגע לה שלא להכותה א"כ שפיר הוצרך לתת טעם משום טן דו דלא תוכל לומר לפי שבעונו ימותו בני' ובעיא חוטרא לידה וכשיטת הג"ה אלפסי לכן השמיענו דטב למיתב טן דו ואין כופין. ולפ"ז י"ל דבמומר גמור לכ"ע כופין וליכא פלוגתא

ומה מאד תגדל התמי' על מהרמא"י שהביא ב' דיעות במומר ואלו בנודר ואינו מקיים פסק להדיא דכופין לפי, שבני' מתים והא ניהו דבנדרים בנים מתים אטו מומר לעכו"ם לא נאמר העונש כזה אדרבה בעכו"ם כתיב בי' כרת אותו ואת משפחתו במולך וא"כ ודאי דבנים מתים ונהי דבח"ל לאו עובדי עכו"ם נינהו כיון שעובדין בשותף ה"מ לגבי עכו"ם גמורים אבל ישראל שמצווה על השותף א"כ כבר אמרו חז"ל כל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם ותו דחייבי כריתות שעוברין הוי ממילא כרת דזרעו נכרת א"כ לא גרע מנדרים. ועיין בח"מ אה"ע סי' קט"ו סק"ז בנודרת ואינה מקיימת דאז הוא ג"כ נודר ואינו מקיים דאינו מוציאה בלי כתובה דהא ההוא גברא לא בעי בני ואפשר דה"ה אם הוא עובר שאר עבירות שהעונש עליהם שהבנים מתים כדאיתא בגמ' שא"י להוציאה מטעם הנ"ל עכ"ד. א"כ ממילא נמי ה"ה למומר שעובר שאר עבירות שבני' נכרתים דתוכל לכופו

ולישב דברי הרמ"א נראה דאיכא נפקותא כגון שהאשה נודרת ואינה מקיימת דאז לא תוכל לכוף הבעל מצד שעובר עברה שזרעו נכרתים או לפי שהוא מומר כיון דעיקר הטעם הוא רק לפי שטוענת שע"י עברה שעושה זרעו נכרת א"כ כיון דאיתתא לא בעי' בני לכן שפיר י"ל דלכן כ' הגה"מ במומר דוקא שקבל חרם שלא להכותה ועבר הוא דכופין אבל בחרם שלא עלי' לא די"ל דכיון דפסק דאף במומר נמי אין כופין אף שזרעו נכרת דמיירי בכה"ג שמצד טענתה על הבנים אין טענה דכיון דהאשה