שו"ת ר' משולם איגרא צט

וי"ל משום דהנה התוס' כאן ד"ה דאיכא כזית כו' מקשין דבפ' השוחט אמרינן הנח לנזיד הדמע דלית ביה כזית בכא"פ, משמע דבסתמא לא הוה כזית בכא"פ

וי"ל דהנה התוס' כתבו בנזיר שם על אביי דמקשה וכזית בכא"פ דאורייתא, אע"ג דמתניתן היא בכריתות, כל האוכלין מצטרפין בכא"פ, וי"ל משום דהנה איתא בחולין (ב) פלוגתא (ג) אם חייב על הנאת מעיו או על הנאת גרונו, ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר, אם אמרינן הנאת מעיו פטור, ופירש"י דהנאת מעיו אינה אלא במילוי כרס, ובשעת מעשה דאכיל חצי זית אחר ליתא לחצי זית ראשון, והנה גם בר' יוחנן יש גרסא אחרת בהג"ה בכ"מ ברמב"ם הלכות מ"א (ד) והנה שם בחולין פי' רש"י, דר' אסי אמר רבי יוחנן פליג על רב דימי דאמר חלקו מבחוץ פטור

והנה ביומא דף פ"א ע"א א"ר יוחנן זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וחזר אחר ואכלן הראשון משלם קרן וחומש, והשני אינו משלם אלא דמי עצים. וכ' התוס' במנחות דף ס"ט ד"ה דבלע כו' על הא דבליעה לא חשיב עיכול ומקשי מהא דזר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וכו' והשני אינו משלם אלא דמי עצים. אלמא לענין איסור חשיב עיכול, ותירץ הר"ר חיים דהתם לאו משום דהוה עיכול, אלא לפי דכבר נתחללה התרומה, דהא כהן שסך שמן תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש. ומפורש התם טעמא משום דמחוללת כבר, ולא הוה תרומה ע"ש. וא"כ מש"ה לא משכחת בתרומה כזית בכא"פ דהא מיד שאכל חצי זית לאחר שאכלה נתחללה. וא"כ בשעת מעשה דאכל החצי זית האחר תו לא הוה הראשון תרומה דהוה כאילו הקיאו משו"ה לא הוה כזית בכדי אכילת פרס

אך דהנה המל"מ כתב (ה) דהיכא אמרינן נתחללה היינו דוקא אם כהן סך [דנתחללה בהיתר] משא"כ אם זר סך דהוה באיסור ולא נתחללה. ולכאורה לא משמע כן ביומא שם לפי פי' התוס'. דהא קתני זר שבלע. וצ"ל דיש פי' אחר דשהה כדי עיכול וע"ש בתוס' (ו) ובר"ש (ז)

ונמצא דמש"ה אמר שפיר דחייב על כזית בכא"פ. דבשעת מעשה דאכליה לחצי זית הראשון אכיל באיסור דחצי שיעור עכ"פ אסור, ומש"ה לא נתחלל. וא"ל הא הטעם דחצי שיעור אסור הוה משום דחזי לאצטרופי, ועכ"פ בתרומה לא שייך דחזי לאצטרופי. אם נימא דהפי' חזי לאצטרופי דעדיין יצרף (ח) י"ל דהוי איסור בתערובת מכח טעם כעיקר. ונהפך חצי זית היתר להיות איסור (ט)

והנה עוד יש טעם (י) דאחשביה ליה להאי חצי שיעור וע"ש בספר חכ"צ. וע"י תערובת לא שייך זאת דהא באמת אכיל כשיעור, וא"כ נשאר [אך הטעם] דנהפך ההיתר להיות איסור. והנה שם בחולין (כ) פירשו אע"ג דחצי שיעור אסור מה"ת. הואיל ופסיל הגוף הוה מדרבנן חצי שיעור מותר וע"ש. וא"כ שפיר נתחללה בהיתר, וא"כ זה הפירוש הנח לנזיד הדמע דלית ביה כזית בכא"פ, ר"ל דלא משכחת בתרומה כזית בכדי אכילת פרס וכמש"ל מכח נתחללה

והנה רש"י ז"ל הקשה לקמן (ל) הא טעם כעיקר הוה דאורייתא ואמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי. והנה לפמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ז ע"א ד"ה אמר ובחולין דף צ"ט ד"ה רבא. הוה רק עשה וע"ש [ור"א אמר בלאו]

אך דהנה קשה. הא באמת לפי שיטת ר"ת שם. אם נימא טעם כעיקר אזי לוקין על כל כזית וכזית. דהא נעשה נבילה מדאורייתא והנה ר"י ס"ל בירושלמי דאיסורין אין מבטלין זא"ז. והנה בספר פר"ח כ' דהא דילפינן טעם כעיקר היינו דהא ה"א דבטל ברוב גם כן טעם, והנה כיון דגליא התורה דמגיעולי כותים נלמד דהוה עכ"פ אסור בעשה. וא"כ גם ההיתר הוה איסור דהא חנ"נ וא"כ תו אין מבטלין איסורין זא"ז. וא"כ הוה ממילא כיון דאינו בטל לוקין, דהא חנ"נ ולוקין על כל כזית וכזית. וא"כ [אפילו] למ"ד דהוה רק עשה בעלמא עכ"פ אם אכיל לכל כזית האיסור בכדי אכילת פרס שים בו בתערובת בכא"פ איסור לוקה

אך דנראה לי הטעם להא דאין איסורין מבטלין זא"ז. לפי סברת הר"ן בנדרים (מ) דהא דלא ילפי רבנן דמין במינו לא בטיל מדם הפר ומדם השעיר היינו משום דאזלו בתר האי דזה היה היתר וזה הוה איסור והוה מין בשאינו מינו. וא"כ היכא דשניהם היתר או שניהם איסור לא בטל אפילו מין בשא"מ, וראיית הפר"ח מכלאים י"ל דשם באמת בטיל אח"כ (נ) וא"כ מש"ה איסורין אין מבטלין זא"ז, דהוה שניהם שוין. שניהם שמם איסור

וא"כ בכאן בכותח הבבלי בפסח הא הוה איסור הנאה ולענין הנאה לא שייך טעם כעיקר [כדלקמן] וא"כ שפיר הוה אין שמם שוה ושפיר הוה בטיל אפי' לענין אכילה

אך דהא הפוסקים (ס) המה מסופקים אם לענין הנאה שייך טעם כעיקר. דאם נימא דעיקר הטעם הואיל דהחיך אוכל יטעם. וא"כ בהנאה לא שייך זה. דעיקר האיסור מכח דהחיך נהנה. או דגם לענין איסור הנאה נמי כן

וא"כ כיון דמשני דכזית בכא"פ דאורייתא. וקשה קושית הש"ס מנזיד הדמע, וצ"ל דליכא כזית בכא"פ ועכ"פ צריך לשנויי כמ"ש לעיל דבתרומה לא שייך כזית בכדי אכילת פרס, דכבר נתחללה. ובכאן במקפה הוה מכח באיסור נתחללה, משום דטעם כעיקר, וכיון דמוכח דס"ל דאזלינן בתר מעיו ולא בתר הנאת גרונו (ע) וא"כ לא שייך דהטעם מכח דהחיך נהנה, דהא לא אזלינן בתר הנאת גרונו, אך דאזלינן בתר מעיו בלבד, וכמ"ש רש"י בחולין (פ) וא"כ גם לענין הנאה נמי טעם כעיקר, וא"כ שפיר קשה הא יש ללקות על כל כזית וכזית מכח טעם כעיקר ונעשה נבילה. ומכח איסורין אין מבטלין זא"ז. ובשלמא בתרומה דצריך כזית בכדי אכילת פרס ולא לקי על כל כזית וכזית מכח טעם כעיקר א"ש. דשם אי לאו דגלי קרא דטעם כעיקר ליכא איסור כלל, דחצי שיעור אין אסור