שו"ת ר' משולם איגרא צו

דילמא לא בעי רק בהחוד לבדוק. א"ו [משום] דזאת ידע בל"ה דטרפה בפגום בחודה וא"כ פשיטא דבעי בדיקה ולא בעינן קרא (ש) או כפי ס' הרמב"ם דהוי [נקיבת הוושט] נבילה ג"כ [וא"כ בספק אסור כנ"ל] או כפי סברת הרמ"א בסימן נ' דכיון דהוי ריעותא מחיים [אסור בספק טרפה] וכאן הוי כמו ריעותא מחיים דמיד נולד הספק ולא הוי לו מעולם בחזקת נשחטה הותרה. או דעכ"פ לכתחלה אין רשאי לעשות ספק (ת) והנה הא דאמר רק טריפה [ולא קאמר נבילה] דאולי סבור כר"ל דאם לא שחט במקום חתך הוי רק טריפה דטעמא דהרמב"ם (א) הוי [נמי משום הא] דכיון דהוי טריפה נפסק החיות בזה האבר שלא ע"י שחיטה תו לא מהני שחיטה (ב) והנה מכאן הוי יצא הדין דאם לא בדק מן הצדדין ובחודה שפיר בדק ונאבד הסכין אם הוי אסור מספק או לא (ג): שאלה סימן ד

מעשה שנמצא מסמר תחוב בלב בהמה לאחר השחיטה. תשובה

הנה דעת הצ"צ (א) להקל (ב) אך בספר תבואת שור [סימן מ"א] מתמה עליו דהא כתב רש"י דף מ"ח ע"ב דרוב דרך הוושט נכנסין ואין דרך הקנה לבלוע, וב' צדדי הספק אינם שוין, ורוב הפוסקים הסכימו לשיטה זו וכן פסק הטור וש"ע דאין דרך הקנה לבלוע וכו', וא"כ בנ"ד כתבתי להקל שבמסמר הזה הוי ראש אחד חד וראש אחד עב, והנה מוזכר בש"ע (ג) דאם עב כמו קנה לא חיישינן [אם נמצא בחלל הגוף] דבקיאינן בבדיקה. וכן הוא הלשון ברא"ש [סימן מ"ב] דאם עב בקיאינן בבדיקה. דאין בקיאינן אלא אם הוא דק. וא"כ אם נכנס דרך הוושט וניקב, וא"כ גם צד העב נכנס דרך הנקב, וע"ז בקיאין בבדיקה. וע"כ צ"ל דחיישינן שמא הבריא, וא"כ כיון דע"כ צ"ל דהבריא, וא"כ דילמא באמת בא דרך דפנות והבריא שם, ומה לי [דנאמר] דהבריא כאן [בוושט], או דהבריא שם [דרך דפנות], וא"כ לא שייך דרוב נכנסין דרך וושט

וא"ל דהוי ספק ספיקא לאיסורא דילמא דרך וושט והבריא ואת"ל דרך דפנות דילמא ניקב הוושט והבריא. דזה אינו דנימא תרי הבריא, דפנות הבריא וושט ג"כ הבריא זה לא אמרינן

אך בהספק השני [דשמא לאחר שחיטה] כתב ג"כ התבואת שור [דלא דמי כלל להאי דמהר"ם כו'] אבל בנתחב כולו לכבד, רחוק מאד לומר שע"י משמוש נעשה כן עיי"ש. ומכש"כ כאן דלא הוי מחט שבצעיפי נשים, רק מסמר, וא"כ [בודאי] הוי ספק רחוק

אך דעת הפ"י בסוגיא דפתח פתוח דאפילו אם ספק אחד רחוק, וספק אחד הוי ספק השקול הוי שפיר ס"ס מעליא, דכתב בתוס' ד"ה ואב"א וז"ל מיהו עדיין יש לי מקום עיון בתוס' דמשמע מיהו דפשיטא להו דאי הוי רוב דרצון רוב גמור, תו לא הוי ספק ספיקא, ולא ידעתי למה כו', וא"כ היכא דספק אחד הוא שקול הוי ליה פלגא ופלגא שפיר הוי אידך ספק ספיקא, דאע"ג דאונס הוי מיעוטא, אפ"ה מצרף מיעוטא לפלגא, וה"ל רובא להיתרא עיי"ש וא"כ בנ"ד יש להתיר

אך באמת דפת התוס' דשם אינו כן. וכן הוא דעת הפוסקים (ד) במילוואן אינו כן, דהשיג שם בנקה"כ על הט"ז (ה) דילמא נתהווה אח"כ בזמן מועט ודילמא נשרפו והשיג בנקה"כ וכן אסרו הפוסקים, הואיל דהספק הזה דילמא אח"כ נתהווה, הוי לא שכיח, ואפילו הספק האחד הוי ספק השקול

אך בנ"ד הואיל דלא ראינו שום חלודה ושום רושם דנעשה מחיים. ורחוק מאד לדעת כל האדם דניהוי מחיים ומ"ה יש להקל, אך דוקא לאחר בדיקה שיבדוק בכל האברים, שאין בהם נקב, הא אם ליתא לקמן לבדוק יש להטריף כפי התבואת שור, והכי הוי הדין הזה: שאלה סימן ה

מעשה שהרגיש השוחט בבדיקת פנים בסירכא, ואח"כ בבדיקת חוץ מצאו סירכא, אבל השוחט לא ידע אם הוי אותו הסירכא שהרגיש: תשובה

אפ"ל לדמותו [להא דאיתא בש"ע או"ת סימן תל"ט סעיף ב' עכבר נכנס וככר בפיו ובדק הבית ומצא ככר אין צריך לחזור ולבדוק] משום דתלינן דהוי הך ככר [וכתב המ"א שם ס"ק ה' דמיירי שביטל ואינו אלא ספיקא דרבנן יע"ש] ובדאורייתא לא תלינן [א"כ בנ"ד נחוש] דילמא הסירכא הזאת שמצא [בפנים] ניתק בהוצאת יד. אך י"ל משום דהוי ס"ס וכשרה: סימן ו [בדין ניטל הכבד

] הרמב"ם כתב בהלכות שחיטה פרק ח' הלכה כ"א, כבד כו' ניטל ממנה מקום שהיא תלויה בו, ומקום המרה, ואע"פ שהשאר קיים כמו שהיא טרפה, ומינה למד התבואת שור, דפי' ניטל הכבד בלא הגידין, דאל"כ הא הוי ניטל המרה

ולפ"ז י"ל קושית רש"י ותוספות חולין דף מ"ג ע"א ד"ה האמר ר' יוחנן. על הא דפסק ר' יוחנן כזית בכבד, ופריך [הש"ס] והא מתניתין [קתני] לא שייר כלום, והוקשה הא מסתם מתניתין אח"כ משמע בלא נשתייר כזית טרפה

וי"ל דה"פ, דבאמת לכאורה ל"ק סתם מתניתין אהדדי דהוי י"ל הא דבעינן כזית, היינו במקום שהיא חיותא, ובמקום מרה אין צריך. והנה במקום מרה הוי טרפה מכח סוף המרה ליטול, והנה רש"י פי' (א) דאם הוי כזית הדר בריא, ומשא"כ בלא כזית לא הוי הדר בריא. אך לא הוי ג"כ ניטל הכבד, וא"כ לפי