שו"ת ר' משולם איגרא צב

חלק יו"ד הלכות שחיטה סימן א

הרמב"ם פרק רביעי מהלכות שחיטה דין ט"ז אילו וכו' ואם שחטו בפנינו ה"ז מותרת. והנה קשה הא יש לפסוק כרבא דיוצא ונכנס ג"כ שרי, ויותר קשה דהא בדיעבד לרבא מותרת אפילו בלא יוצא ונכנס כלל וכקו' התוס' בחולין דף ג' ע"א בד"ה אבל עיי"ש

והנה י"ל בדעת רבינו דס"ל כת"ק דרשב"ג דהוחזקו ולא כתיבא לא מהני ודלא כהש"ך, (א) וא"כ קשה מכח שמא שהה [באין רואין אותן אסורה והא דמותר] ביוצא ונכנס, אפ"ל דהפי' דהוי דרך עקלתון דישראל יהא רואה את הכותי והכותי לא יהא רואה את הישראל. וכדאיתא ביו"ד סימן קכ"ט סעיף א' בדין יין נסך יע"ש היטב

או ד"ל דבאמת יש הוכחה דהוי [הלכה דלא] כרבא, דהנה באמת התוס' שם ע"ב בד"ה מאי טעמיה לא אמר כשמעתי', הקשה תימא דהא קתני במתניתין תרי הכל שוחטין וכו' עיי"ש, וי"ל דהנה באמת לכאורה קשה על הך דתירצו הפוסקים על הא דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ותירצו דלא הוי רוב מצוין, רק כולן מומחין, והנה לפ"ז קשה עכ"פ, אמאי הוי הדין גבי וושט באווזות הלעטה אם לא בדק כשרה דהוי כמו ריאה וכו' (ב) ואמאי לא יהא ע"פ הדין פסולין דהא כיון דאיכא ספק אם ניקב הוושט ולא הוי שחיטה והוי חזקת איסור ויהא מצרפין החזקה להמיעוט. אך דבאמת לפי סברת מהר"ם מלובלין וכן (ג) איתא להדיא בתשובות עבודת הגרשוני הוי הפי' דבאמת לא שייך חזקה בשחיטה רק אם הוי ספק אם שחט כלל או דרס או הגרמה ועיקור. ומשא"כ אם בודאי שחט רק דהוי ספק אם מועיל השחיטה הוי כמו דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי דהא גבי עצם דכיון דאמרינן דעצם ודאי פוגם. [אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי] ומכ"ש בכאן דכיון דהוי מעיקרא קיימא בחזקת היתר אם ישחוט כמו דשחט השתא והא מותר וכמ"ש התוס' ביבמות דף ל' ע"ב וכמ"ש מהר"ם מלובלין דהוי כמו שם אם ימות וכו' יע"ש היטב וכן פשוט גבי עצם סי' י"ח סעיף ט"ו אמרינן דהרי שחוט לפניך רק דהיכא דהוי ריעותא וכן בתשובת עבודת הגרשוני בסימן קכ"ב דהשואל שם הוי סבור דלא הוי ספק בשחיטה רק [דהוא אוסר משום] היכא דשכיח יותר [הא ל"ה] גם בתשובת עה"ג מודה, וא"כ לא קשיא (ד)

אך לפ"ז בכאן במומר דהא הוי הטעם דמותר משום דלא שבק היתרא ואכל איסורא, וא"כ נצריך שפיר מקודם לבדוק אם הוושט לא ניקב [וא"ל דאזלינן בתר רוב דז"א], דהוי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וא"ל דהא הוי בודאי שחוט השתא כנ"ל, דז"א דאם הוי ניקב וזה המומר ראה דניקב לאחר שנשחט העור וא"כ בין כך ובין כך עריפה, וא"כ לא שייך לא שביק היתרא ואכיל איסורא דכיון דבין כך ובין כך יהא אסורה, וא"כ יש לחוש אולי נפסק בידו הגרגרת או חלדה ולא שחט כלל, וא"כ שפיר הוי ספק בשחיטה. וא"כ יהא צריך דוקא לבדוק ע"י העור דלא יהא עכ"פ נראה הנקב דאולי המומר יראה הנקב וצריך לבדוק כל הצואר כל השני סימנים, ואפילו אם בדק רק נגד מה ששחט לא מהני עד שיבדוק כולה, ואך זה דוקא לר"מ (ה) ולא לרבנן (ו), וא"ל דהוי מעיקרא לא הוחזק [בהיתר אם ישחוט] דדלמא לא נולד כשר. י"ל לפמ"ש הט"ז בסימן מ"ג ס"ק א' דאם נולד כך חסר הוי ולא ניקב והוי כשר וכו' עיי"ש (ז)

וא"כ ה"פ (ח) דכיון דהשתא ג"כ דאוקי בכותי הוי שלא אליבא דהלכתא דהלכה כת"ק דרשב"ג דהוחזקו ולא כתיבא לא מהני (ט) ויהא מוקי [בישראל מומר] וכר"מ דחייש למיעוטא וא"כ שפיר צריך לבדוק הצואר מקודם (י) ואם לא בדקו וראו אחרים ששחט שפיר, וא"כ שפיר לא חיישינן לנקיבת הוושט וכמו בשאר כשרים, וא"כ בזה אמר וכולן ששחטו ואחרים רואין היכא דלא בדקו בצואר, ובעינן אחרים רואין, ולא קשה כלל וכולן, וזה הוי קושית הש"ס, וע"ז אמר לדבריו דאביי קאמר

וא"כ מתורץ ג"כ שפיר קו' התו' לעיל (כ) דרבא דייק שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו כו' דמכולן ששחטו לא שמעינן מידי דאמרינן דנקט אגב מומר וכר"מ והוי קו' הש"ס יותר חזקה, דבאמת אם מוקי בכותי, וא"כ וכולן כו' לא קאי רק אחש"ו, וצריך לומר [דהא דנקט שמא יקלקלו] משום דינא דר"ת (ל) דאין מוסרין להם לשחוט אפילו להשליך לכלבים ומנלן דין זה דילמא אתיא מתניתין כר"מ (מ) ולר"א דמוקי במומר [צ"ל] ע"ז [דמוקי וכולן אחש"ו] משום דהוי רוצה לאוקמיה אליבא דהלכתא. אך מנלן למידק דין חדש. ובזה א"ש רבינו הרמב"ם שלא כתב דין דר"ת משום דלמסקנא לא מוכח כלל דין דר"ת רק כפירש"י, וכולן קאי לרבא במומר. (נ) וא"כ לפ"ז אפ"ל דמ"ה פסק רבינו דלא כרבא, משום דקשה קו' דלעיל אמאי לא אמר [ר"א לא אמר] כרבא דמשום דהוי הל' כת"ק ע"כ צ"ל דקו' הש"ס קאי מכח הא דלעיל, וע"ז צ"ל דר"א ס"ל דגירי אריות, ומשא"כ לפסק הלכה דפסקינן גירי אמת ע"כ ר"א ס"ל כמו אביי וכת"ק דרשב"ג ודלא כרבא וא"ש פסק רבינו דלעיל

והנה לפי תירוץ התוס' (ס) הא דלפי ס' הגאונים דהיכא דבדיעבד מותר לא חיישינן דילמא מישתלי ואמאי לא יתן לכתחלה על סמך שיבדקנו אח"כ כיון דבדיעבד מותר, ולפמ"ש לעיל א"ש, דכיון דהוי הטעם בישראל מומר רק מכח [חזקה או בכותי מכח] הוחזקו וכמ"ש רש"י ז"ל לקמן בהוחזקו ולא כתיבא דאוקמא על החזקה. וא"כ לכתחלה אין סומכין על החזקה, וא"כ [חיישינן דילמא] לא יראה ולא מהני אכילה [בכותי] וא"כ מתורץ שפיר קו' הא דלעיל, וא"כ לפ"ז יהא מוכח דהיכא דאין חושש לזביחה לא פסול דאל"כ עדיין [אפילו באחרים רואין] אמאי יהא כותי מותר לכתחלה לשחוט הא הוי הטעם רק מכח חזקה

והנה על הא דיצרף מיעוט לחזקה כנ"ל (ע) אפ"ל משום דלא אפשר אך דעכ"פ שאר הצואר והוושט