שו"ת ר' משולם איגרא צא

בהתחלת כשחיטה עדיין לא קיום מצות עשה לגמרי דהא בל זמן דלא ננער הוי עיכוב. ואעפ"כ כיון דהוא מצוה דחי. וא"כ כיון שנטלו בג' מינים ואך דבעי שיטול אח"כ עוד המין אחד. וא"כ כיון דיקוץ עוד המין הרביעי וממילא יצא בהשלשה מינים הראשונים. ואע"ג דעדיין מעכב והוי כמו התחלת השחיטה ומשו"ה שפיר יש לדחות. אך באמת י"ל דהא לכתחלה בעינן שיטול בב"א ואף בדיעבד אינו מעכב. ואנן בעין ראוי לבילה וא"כ כיון דאין ראוי ליטול בב"א דאם יטול בב"א אינו יכול לקוץ. אך אם אמרינן הואיל ומקשה שם בפסחים (ה) הואיל וראוי לכיסוי דם ציפור אם הוי בכאן וע"ש היטב. והנה התוס' הקשו שם א"כ גם בשבת חזי לחולה שיש בו סכנה. ותירצו משום דלא שכיח (ו) וא"כ בכאן אם הוי הדין דחזי אח"כ. וא"כ הואיל וראוי שיטול אח"כ אזי שרי לקוץ מקודם והוי שפיר ראוי לבילה. אך למ"ד לא אמרינן הואיל ואנן פסקינן כמ"ד דאמרינן הואיל. וא"כ שפיר קאי לשבת. והרמב"ם מתרץ בזה דלא תקשי אמאי לא גזרינן בזמן שביהמ"ק קיים כמו בשופר. וע"ז תירץ דכיון דקרא קאי על שבת ג"כ. וא"כ כיון דמפורש בקרא בשבת. ומה דמפורש בקרא לא גזרינן וכמו דאיתא בב"מ בתוס' גבי רבית. ומייתי הט"ז. וזה ג"כ תירוץ במילה דכיון דמפורש בקרא. ובזמן שאין ביהמ"ק קיים הוי הפי' משום דלא בקיאין בקביעא דירחא. ובאמת אינו רשאי לקצוץ דמדרבנן עכ"פ לא שרי בהואיל וכמו דאין אופין מיו"ט לחול מדרבנן. והנה. באמת י"ל דמשו"ה אמרינן דבעינן דיהא מונח דוקא לפניו כי היכא דליהוי ראוי ליטול בב"א

ובזה י"ל הרמב"ם דכ' גבי ענבים מרובין מעליו לוקטן אחד אחד לאכילה ה"ז כשר. די"ל דהנה באמת כיון דהוי רק איסור דרבנן [כנ"ל משום הואיל] ולא שייך פסיק רישא לחד דעה במידי דרבנן. ועוד דהוי היכי דמתכוון רק לאכילה אסור רק מדרבנן [אפילו היכי דהוי מתקן מנא] דהא אפילו מלאכה גמורה שרי לצורך אכילה רק דאסור מדרבנן. וכמו דאיתא בקצירה דכיון דהוי לצורך ימים מרובים ודילמא יעשה לצורך חול. א"כ כיון דהוי רק מדרבנן ולא שייך גזירה (ז) אך דהא גבי מכשירין הוי הדין דאין מורין כן דלמא יעשה היכי דאפשר לעשות מערב יו"ט. ה"נ דלמא יעשה היכא דלא הוצרך לולב. אך ממ"נ אם לא יצטרך ללולב לא הוי כלל מלאכה לא שייך פסיק רישא וליכא מלאכה (ועיין לקמן בד"ה ואו י"ל) אך דהחשש דלמא באמת יצטרך. אך דיש עוד חשש דא"ל ליטול רק ענף אחד (וא"כ הוי מרבה במלאכה דהא אין צריך ליטול רק ענף אחד וכדאיתא במנחות) (ח) וא"כ לה שייך דלא הוי מלאכה. דהא באמת יצטרך לאחד וא"כ יכול לעשות בהיתר אכילה מה"ת דכיון דבאמת יצטרך והוא אוכל. אך באמת מכאן דשנים או יותר וזה אין צריך ולא שייך דלא עביד מלאכה דא"צ לגופה. דהא באמת צריך עכ"פ לעשות מלאכה גם על שני רק השני הוי בהיתר וא"כ ע"ז שפיר שייך גזירה ובאמת דכיון דמצי לעשות בהיתר לא דחי. אך אם עשה אחד אחד א"כ קודם גמר השני עדיין לא הוי פסיק רישא ולא עשה מלאכה כלל. דכל כמה דלא נצרך לא הוי כלל מלאכה דכיון דאין צריך כלל להך הדס ולא חשיב כלל מלאכה. וא"ש הרמב"ם הנ"ל

והנה אפילו אם נימא דהוי הטעם דלא מיקרי פסיק רישא דכיון דלא צריך לזה דיש לו כשר. ובאמת אם כוונתו לאכילה והוי דכוונתו בשביל חול. אך עכ"פ לא כוונתו לתקן הלולב א"כ הוי כוונתו למלאכה רק דהוי פסיק רישא. א"כ אם יש לו הדס כשר לא מיקרי פסיק רישא. והנה הסוגיא דמוקי דוקא דיש לו הושענא אחריתא קאי למ"ד לא אמרינן הואיל. א"כ הוי באמת לא דחי מכח כל הראוי לבילה. משא"כ להרמב"ם דפסק כמ"ד דאמרינן הואיל א"ש הרמב"ם דכ' לוקט אחד אחד ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל

ואו י"ל משו"ה לא מוקי בשבת לענין זה. דס"ל כהך ברייתא דבעינן דוקא ביחד ונמצא אם אמרינן דמדרבנן אסור לקוץ (וכמ"ש התוס' דגבי שופר גזרינן משום דאית בי' מלאכה ה"נ גזרינן שמא יעבירנו) וא"כ הנה אם אמרינן דמדרבנן אסור לקוץ מן המחובר לצורך אכילה רק דגזירה דלמא יקוץ יותר מכדי צרכו. זה אינו מספיק למ"ד מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אך דיהא דוקא לצורך קצת. ומצוה חשיב צורך קצת כמו לב"ה בלולב. אך עוד יש טעם בתוס' ביצה דלמא יהא יקוץ מה דאינו ראוי לאכילה. ובכאן הוי נמי ג"כ זה הטעם. אך דכיון דאמרינן דבאמת דחי רק מדרבנן וא"כ לא שייך גזירה, אך זה שייך דלמא יהא אחד שאינו ראוי לאכילה ואחד שראוי לאכילה. וא"כ אם יקוץ בב"א יהי' איסור. דהא כיון דיכול לקיים שניהן דיהא יקוץ אותו שאינו ראוי לאכילה מקודם ועדיין לא מיכשר למצוה וא"כ לא הוי מלאכה עדיין ואח"כ לאכילה שרי. ואפילו אי הוי מצי לעשות מערב יו"ט שרי אוכל נפש. והשתא דעשה בב"א שפיר הוי איסור דכיון דהי' יכול לעשות בהיתר. אך אם לקח כל אחד ואחד בפ"ע וא"כ ממ"נ ליכא איסור אם ילקוט של אינו ראוי לאכילה מקודם ועדיין לא נגמר מלאכה ושרי. אח"כ ראוי לאכילה. ואלא דיהא מקודם שראוי לאכילה ונמצא בשעת מעשה נגמר המלאכה תו ליכא לעשות בהיתר ולקיים שניהם. דהא כבר נקצץ אותו שאינו ראוי לאכילה. והנה הא איתא בפוסקים דרשאי למול מקודם אם נשפך החמין של אחר הרחיצה ואח"כ ידחה שבת מכח פקוח נפש. דכיון דבשעת מעשה דאידחי הל"ת תו ליכא ברירה רק לדחות. וכן בשחיטה שרי לדחות ואח"כ בכיסוי יבא עשה וידחה. וא"כ א"ש הרמב"ם דנקט אחד אחד לאכילה. והסוגיא קאי למ"ד דבעינן דוקא בב"א ולא דחי שבת ומתורץ שפיר הרמב"ם

והנה אע"ג דכתבתי דשרי לקצוץ מיד הואיל דהוו אם נטל מקודם הג' מינים וא"כ הוי רשאי לדחות דהוי בעידנא וא"כ מותר גם קודם שנטל הג' מינים. וא"כ אי"ל הא ה"נ יהא רשאי לקוץ בב"א אע"ג דאיכא אחד דאינו ראוי לאכילה. דהא הוי ג"כ הואיל דאם הוי קצץ מקודם אך דראוי לאכול ויהא נשאר רק דאינו ראוי לאכילה ואזי הוי שפיר דחי את ל"ת דכיון דא"א בענין אחר וא"כ השתא נמי שרי ע"י הואיל. זה אינו דבאמת השתא איכא איסור דהא אפשר לעשות בהיתר ולקיים שניהם דיקצץ מקודם הך שאינו ראוי לאכילה ואח"כ אותו הראוי לאכילה והוי בהיתר כדין לצורך אוכל נפש. וא"ל דאם הוי קצץ וא"כ הוי מחוסר מעשה בגופא וגם לרבה לא אמרינן הואיל היכי דמחוסר מעשה בגופא דצריך מקודם לקצוץ בגופו אותו הראוי לאכילה. דאי לאו הכי הוי על אותו שאינו ראוי לאכילה לעשות בהיתר בלא הך איסור והוו מחוסר מעשה בגופא (וכמו"ש התוס' גבי שתי לחם לשיטת רש"י) גבי ערל מה דמחוסר בגופו יעו"ש היטב בדס"ב: