שו"ת ר' משולם איגרא צ

בעת ההיא גם המין הרביעי ואח"כ נשבר המין הרביעי או נאבד ואח"כ קצץ המין רביעי. וא"כ בעת דנטל השלשה מינים הראשונים הוו ראוי לבילה. ועכשיו ג"כ לאחר קציצה ראוי לבילה ושפיר דחי. י"ל דא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה. וא"כ בשעת נטילת המין הרביעי אינו ראוי לבילה דאם הוי צריך ליטול דוקא השתא כל הארבעה מינים וא"כ אין דוחה והוי מצוה הבאה בעבירה דהא לא הוי בעידנא. אך הרמב"ם ס"ל כירושלמי דהיכי דאין המצוה מסייע לא הוי מצוה הבאה בעבירה) וא"כ שפיר עשה הרי"ף שהביא סוגיא זו. ללמוד הימנה דבעינן שיהא ראוי ליטלן ביחד

ועתה נבוא לבאר ג"כ דברי הרמב"ם שהבאתי לעיל ולתרץ ג"כ מה דקשה מה ראיי' יש לר"ה מר"י לענין עולת העוף דלמא באמת יש חילוק בין טעה בדבר מצוה ועשה מצוה להיכא דלא עשה מצוה. עוד קושיא אחת קשה לי האיך שייך זה כלל לטעה בדבר מצוה. דהאיך שייך מה שהוציאו לענין המצוה. הא הי' יכול לקיים המצוה בלתי הוצאה זו. וכ"כ המג"א בסי' ש"ח ס"ק נ"א. אמנם נראה דבלא"ה קשה מה פריך הש"ס מדאגבי' כו'. הא קיי"ל עקירה והנחה בחיוב בעינן. וא"כ הא עקירה הוי בטעות דבר מצוה. דהא קודם העקירה לא קיים מצות נטילה וא"כ העקירה היא בפטור ושפיר מהני ומה קפריך אמנם נראה כך. דהנה אמרינין במס' שבת (א) הזורק מרשות לרשות ורה"ר באמצע חייב דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא וחייב משום הוצאה והכנסה. והנה קיי"ל בכל דוכתא פחות מג' כלבוד דמי. וא"כ הכי קא מקשה לכשיגביה פחות מג' כבר קיים מצות נטילה. ואח"כ עושה עקירה חדשה דהא עד עכשיו הי' כלבוד. כמו דאמרינן אליבא דבן עזאי דאמר מהלך כעומד וחשבינין בכל פעם כעקירה חדשה. ה"נ כן הוא לדידן הרי הוא עושה עקירה דעד עכשיו הי' לבוד ופריך שפיר. והנה התוס' כ' (ב) כי אמרינן לבוד דוקא היכא שהי' מונח בארץ והגביהו אמרינן פחות מג' כלבוד. משא"כ כשבא מלמעלה למטה לא אמרינן כן. וא"כ שפיר משני כשהפכו. פי' שהי' צריך להפוך כדי לצאת בו. וא"כ הרי העקירה הי' בטעות מצוה וג"כ עשה מצוה ע"י זה. והרי הוא טעות בדבר מצוה לכו"ע. ול"ק הא אח"כ הי' עקירה חדשה כשבא למעלה מג'. ז"א דהא כשבא למעלה מג' הי' ראש העליון למטה ול"ש לבוד כלל ומשני שפיר

ובהיות כן הכל ניחא מה שהקשו התוס' לאביי דסובר מצוות צריכות כוונה ל"ק. דהכי קאי קשיא לי'. הא הי' יכול לקיים המצוה בהגבהה לחוד ואמאי הוציאו דזה אין שייכות להמצוה כלל. ע"כ משני כשהפכו וא"כ העקירה הי' לצורך המצוה. ולבוד נמי לא שייך כמבואר. אמנם ר"ה לא סבור כן. וא"כ הי' לו הוכחה גמורה דלא בעינן שיעביד מצוה כלל. דלתירוץ רבא הקל"ד האיך שייך ההוצאה למצוה. וקאמר שפיר לדברי ר"י וכו'

והנה הרמב"ם ז"ל ג"כ אינו סובר האי חילוקא שהזכרתי בשם התוס'. ואינו סובר ג"כ תירוצא דרבא. ע"כ מפורש כן. והנה מקודם אכתיב דמסוגיא זו מוכח דלא כר"ת כי אם דיוצא בכל אחד בפ"ע. דאל"כ מה פריך מדאגבי' נפק בי' דלמא מיירי שלא הי' לו כאן רק מין אחד לבד וברשות הרבים הי' לו ג' מינים מכבר וא"כ לא נפק. ע"כ דיוצא בזה לחוד ופריך שפיר. אמנם עדיין קשה דהא המג"א פסק בסי' קס"ו דהילוך מחדר לחדר הוי הפסק. א"כ מה קא מקשה דהא לא יצא. דדילמא מיירי שכאן יש לו מין אחד וצריך להוציאו לחוץ כדי שלא יהא הפסק הילוך כמחדר לחדר. אמנם בהיות כן שפיר מותר לו להוציאו כדי לעשות מצוה זו כמו"ש לענין מכשירין. דה"נ דמיא להו דמצוה להוציאו ותיכף כשיבוא לחוץ יהא יוצא במין זה בעצמו דהא יהא אח"כ נוטל גם את שאר המינים וא"כ יהי' תיכף התחלת המצוה ומותר באמת מן הדין. וא"כ הדר פריך שפיר דע"כ מיירי שכולן לפניו דאל"כ מותר לעשות כן. לזה פי' הרמב"ם שהעביר אח"כ ד' אמות. וא"כ מה שייכות זה למצוה. הלא הי' יכול להעביר בפחות פחות מד"א. אמנם רבי יוסי סובר הואיל ועכ"פ הוא טרוד בטירדא דמצוה ואע"ג דלא עשה מצוה. וכמו"ש ר"ה. אבל הרמב"ם פסק דבעינן שיעשה מצוה ע"כ חייב דהא לא הי' צריך למצוה רק להעבירו פחות פחות מד"א וא"ש

הנה יש ראי' לסברא זו (ג) בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בשחט או הקטיר אימורי קרבנות לשם תמיד בשבת חייב. והיינו אע"ג דטריד במצוה מ"מ איירי שכבר הקריב אימורי התמיד (בשבת) וא"כ בשבת אין טרוד עוד ואם הקריב אימורי התמיד לשם קרבנות אחרים ג"כ חייב. ולכאורה קשה הא עדיין לא הקריב התמיד דאם הקריב התמיד אפילו לשמו חייב כמו דאיתא בדין הקודם ובפסחים דף ע"ב [ורק] מטעם שלא לשמו מיירי כאן דחייב. משום דע"י שלא לשמו ודיבורו נפסל הקרבן [ואי איירי לאחר הקרבת התמיד בלא"ה אפילו לשמו חייב] וע"כ בלא הקריב התמיד וא"כ עשה עכ"פ מצוה דהא הקרבן כשר כשעשאו שלא לשמו. וא"כ עשה ג"כ מצוה וטרוד בה. אמנם לסברתי ניחא דמ"מ מה ששחט לשם קרבנות אחרים אין שייך להמצוה כלל דהא הי' יכול לעשות המצוה בלתי האי מחשבה ע"כ לא הוי טרוד בדבר מצוה. אמנם הכא ניחא כמו"ש לעיל בדברי הקודמים שהקשיתי דילמא משו"ה פטור דהעקירה הי' בפטור דא"ל נמי מי הי' מכריחו לחשוב להוציאו לחוץ. ז"א דלענין שבת המחשבה לבדה לא מחייב (אבל לענין שלא לשמו או פגול דהעיקר בשביל הדיבור חייב) י"ל שפיר כסברתי. דמה נימא הלא עדיין לא הקריב התמיד וא"כ הוא עוסק במצוה. מ"מ מה דמחשב לשם זבחים אחרים לא שייך להמצוה כלל. ומשו"ה חייב דהפיגול (או שלא לשמו העיקר היא המחשבה דע"י דיבור דפסול לקרבן מלעלות לבעלים דניהוי תמיד) ושפיר יש לו להתחייב (על מחשבתו) ודיבורו אשר אין לצורך המצוה כלל דעקימת שפתיו הוי מעשה סימן נה

כ' הרמב"ם בפ"ז דלולב ה"ג. מצות לולב להנטל ביום ראשון של חג אפילו בשבת. והקשה בס' כפות תמרים. דהא הש"ס מקשה הא הוי טלטול בעלמא ומתרץ לר"א. והנה הרמב"ם כ' דלא כר"א. וי"ל (ד) משום דהנה התוס' כ' בפסחים דף נ"ט. אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי ל"ת הא לא הוי בעידנא דעיקר הל"ת מקיים העשה. ותירצו דשוחטין על מחוסר כפורים וא"כ כי שחיט אח"כ מקיים מצות עשה למפרע יעו"ש היטב. והנה בשחיטה משמע דהוי מטעם דדחי ל"ת דרצה למילף מכאן ביבמות דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ודחי שם. והנה מקרבנות כ' התוס' דאיכא למידחי דעכ"פ הוי תדיר שיש בו בכל שנה ושנה. והנה משמע דכיון דר"א מוקי במכשירין כמו במילה. וא"כ למ"ד דבאמת ארבע מינים אין מעכבין כי איכא לפנינו כל הד' מינים. וא"כ שפיר מצי למצוא שיטול מקודם כל הג' מינים. והנה מה שמותר בשחיטה דחי אפילו באמת למ"ד מקלקל חייב וא"כ