שו"ת ר' משולם איגרא פח

ולא כתירוץ הירושלמי דרק בסוכה לא מצי לאכול. אבל י"ד סעודות צריך לאכול א"ו מכח תשבו כעין תדורו. וא"כ תקשי קושית התוס'. וס"ל להרמב"ם דיו"ט חשוב קביעות א"ו דבפירי. וא"כ לפי"ז א"ש נמי דכיון דליכא הוכחה רק מכח הך קו'. וא"כ כיון דפחות מכביצה הוי ככותבת ול"ק. ורק דפירי הוי הטעם בשביל קושית התוס' דלעיל ול"מ לתרץ מכת דכיון דהוי אפילו פחות מכביצה הוי ככותבת ליכא הוכחה דאם הוי בכביצה חייב. דעדיין הוי קשה מפירי דפסק כן הרמב"ם אע"ג דרק מכח הקו'. והנה כדלעיל א"ש כיון דהמציא רבא דבפירי לא בעי סוכה ממילא ל"ק כלל הא בכביצה בעי סוכה והכי ס"ל לרבא גופא

והנה אם נימא דבאמת בשביל הך קו' דל"ל גז"ש א"ו דקרא אתי להורות דיו"ט לא חשיב קביעות. והוי דוקא בכביצה ומשא"כ למסקנא דס"ל לתלמודא דידן דפירי לא בעי סוכה ול"ק. ואמרינן דיו"ט חשיב קביעות. והנה בשלמא לפי ה"א דפירי בעי סוכה ולא הוי תירוץ על קו' דגז"ש משום פירי. א"ו דקרא אתי לכביצה ואין הטעם משום עראי. רק דהוי מכח קרא. דאם אמרינן דאמת [סעודת יו"ט] הוי עראי. וא"כ הדר הוי גזה"כ וכדלעיל בשיטת הרא"ש דכזית. וא"צ בכביצה וירדו גשמים דחייב והוי הכל חדא וכדלעיל

והנה י"ל (ס) דהנה בפירי בעי סוכה. וא"כ מש"ה אמר הירושלמי דצריך לחדש דבר דס"ל לטעמא דרבנן דסבירי להו דיוצאין מסוכה לסוכה. משום דכל האזרח אתי דיוצאין בסוכה אחת כל ישראל ותקשו קושית הח"צ והמג"א דאין יכול לישן. אלא ע"כ ס"ל דכזית ראשון א"צ תשבו כעין תדורו. ושפיר דיוצא אם ירדו גשמים ממ"נ בסוכה אחת או דאוכל הכזית. וכמו שיטת הרא"ש ז"ל דלא בעינן תדורו. ויוצא בעת הגשמים אע"ג דאין יכול לישן. וא"כ תקשי עכ"פ אין יוצא דלא הוי סוכה לשבעה. אך לרבנן ל"ק דהוי ראויה לשבעה אם יקנה חלק חבירו. אך לר"א דאמר היוצא מסוכה לסוכה הפסיד הראשונה. וא"כ לא יוצא בהך כזית דסוכה הראשונה. וא"כ מזה מוכח דעושין סוכה בחוה"מ. וא"כ לא הפסיד הראשונה ודלא כר"א רק כרבנן. ומשא"כ הש"ס דילן ס"ל דפירי ל"ב סוכה

וג"כ מתורץ קושית הריטב"א משום דבאמת א"ל דטעמ' דב"ש לר"א דא"צ. דאין יוצאין מסוכה לסוכה. דאם נימא הקרא דאזרח בישראל ישבו בסוכות. תקשי דלא מצי לישן אלא ודאי דאשמעינן דקטן שנתגדל או גר שנתגייר. ואם כן מוכח דאין יוצאין בנעשה בחוה"מ מדאיצטרך קרא לגר שנתגייר בתוך החג. וא"ל דהקרא על כזית הראשון דלמא לא ס"ל לדרוש קרא הכי. דלא תקשי לב"ש דס"ל דיו"ט הוי רשות. וכמו ר"א בפסחים וביצה. אך לר"א דכיון דאמר י"ד סעודות והגז"ש דט"ו ט"ו דהוי הראשון חובה. הוי ע"כ הפירוש ושאר ימים רשות ס"ל ג"כ לר"א רק לענין גשמים. וא"כ לר"א לא סתרו שני הגז"ש. דגז"ש דט"ו הוי לענין גשמים אם ירדו חייב רק לילה הראשון. וא"כ שפיר מצי לאוקמי דיוצאין בסוכה אחת. משא"כ לב"ש לא צריך קרא דלא ס"ל להא דחייב י"ד סעודות כר"א א"ו דצריך לשמה ומתורץ קו' הריטב"א דלעיל

והנה יש ראיה למ"ש לעיל מכח תירוץ רבינו יהודא בברכות. דהא ע"כ גם להרא"ש תקשי. דבמתני' כאן אמר ר"א י"ד סעודות חייב לאכול בסוכה. וחכמים אומרים אין לדבר קיצבה חוץ מלילה יו"ט ראשון. ומשמע הא ביום היו"ט לא חייב. ליכא לתרוצי כתירוץ הרא"ש דהא לר"א בודאי הנך י"ד סעודות אם ירדו גשמים פטור. דע"ז ליכא גז"ש מבערב תאכלו מצות. וא"כ ר"א אמר בלא ירדו גשמים. וע"ז אמרו רבנן דאין כו'. ואפילו בלא ירדו גשמים רק בלילה הראשון. וא"כ משמע אפי' בלא ירדו גשמים נמי לא חייב. וא"כ תקשי קושית הרא"ש דהא חייב לאכול פת ביו"ט. וע"כ הוי הפי' כתירוץ רבינו יהודא. דנ"מ אם מכבר ירד הגשם ואכל ואח"כ ליכא גשם. לר"א חייב ולרבנן פטור. וא"כ הוי כתירוץ רבינו יהודא. וא"כ ע"כ צריך לומר להרא"ש כן. וא"כ אמאי לא מתרץ כן הרא"ש. א"ו, דס"ל דעל כל פנים בודאי חייב אח"כ לאכול כיון דהוי תשבו כעין תדורו. וכבר נתחייב כמו בביתו ביו"ט וחייב לאכול בסוכה. ואם כן לאחר שפסקו הגשמים לא צריך קרא רק דמחויב לאכול. דכיון דצריך עכ"פ בביתו לאכול כן צריך דוקא לאכול בסוכה משום תשבו כעין תדורו. וא"כ כיון דפסק הגשם צריך דוקא לאכול בסוכה גם בלא קרא. והוא ראיה למ"ש לעיל על תירוץ רבינו יהודא. והנה באמת הכי מקשה הרא"ש. אם נימא דבודאי תשבו כעין תדורו לא אמרינן דהתורה גזרה ע"ז דרק מה דחייב בבית חייב בסוכה. וא"כ דלא שייך ע"ז אמאי הוי בשאר ימים רשות. והנה לפי מה דמסיק הרא"ש בתירוץ שלו. דתשבו כעין תדורו מכח הגז"ש. אמרינן דהתורה גזרה דלא אמרינן בזה תשבו כעין תדורו אזי ממילא א"ש דגם בשאר יומי דפטור אפילו ביו"ט. אם כבר אכל בעוד ירד הגשם דהתורה גזרה דהוי רשות ביו"ט ומלבד לילה הראשון כמו דהדין בפסח גבי מצה: סימן נד

סוכה דף מ"ב. ל"ש אלא שלא יצא בו וכו'. והא מדאגבי' נפיק ביה. כשהפכו כו' רבא אמר כו'. הרמב"ם ז"ל לא מייתי תירוץ הש"ס כשהפכו או התירוץ הב'. רק כותב מתניתין סתם והוא תמוה. דהנה ה"ה רוצה להכריע בדעת הרמב"ם דס"ל דהיכי דעביד מעשה פסקינן דאין מצות צריכות כונה כגון במצה. והנה ה"נ בלולב דעביד מעשה א"צ כונה וא"כ קשה קושית הש"ס הא מדאגבי' נפיק ביה. וע"כ צ"ל כתירוץ הש"ס. וקשה על הרמב"ם שלא זכר מזה כלום. תו קשה קושית התוספ' ד"ה כשהפכו על אביי דס"ל מצות צריכות כונה ל"ל לתרץ כשהפכו הא לדידיה מעיקרא לק"מ

לתרין זה איישב מקודם דברי הרמב"ם ממה שקשה עליו מסוגיא דלקמן דף מ"ג. דאיתא התם אמר מר ביום ואפילו בשבת וכו'. מכדי טלטול בעלמא הוא אצטריך קרא למשרי טלטול כו' לא נצרכא אלא למכשירין ואליבא דר"א. ותמה הכפות תמרים על הרמב"ם ז"ל שהוא הביא הלמוד ביום אפילו בשבת. וא"כ הפירוש לענין מכשירין ובאמת אינו כן לדידן. תו תמה אני על הרב אלפס שהעתיק כל הסוגיא הנ"ל ומה בעי בזה הלא אין דרכו להביא רק מה דנ"מ לדידן ואנן לא נוטלין אפי' אם חל יום ראשון בשבת. ולענין מה ידחו המכשירין את השבת. לתרץ כל זה נ"ל כן. דלכאורה הקשיתי דאמרינן במס' עירובין דף ק"ב ע"ב. קושרין נימא במקדש אבל לא לכתחלה ואמרינן שם הא ר"א הא רבנן. ופירש"י האי תנא בחדא סבר כר"א ובחדא כרבנן. פי' דמכשירין שהי' אפשר לעשותן אתמול לא דחו שבת משא"כ אם נפסק נימא בשבת דחי שבת. וא"כ קשה אמאי אמר הש"ס הכא כמאן כר"א. דלמא כרבנן ומיירי נמי שהי' לו מאתמול לולב ונשבר ביו"ט דלא הי' אפשר מאתמול כמו התם בנימא. ונ"ל לתרץ דלכאורה בלא"ה קשה על האי חילוק. הא אמרינן שם (ע) דאם נשפך החמים ג"כ אינו דוחה שבת