שו"ת ר' משולם איגרא פד

ומשום דל"ש דהוה קול בעלמא כמו"ש הרמב"ם משום דבאמת הפי' ברמב"ם אע"ג דתקע בעצמו מ"מ הא מצי לצאת בשמיעה. משא"כ בכאן דהא בשמיעה לא היה יוצא משום דהוה מצוה הבאה בעבירה. דאין לומר דהוה מצי לצאת בשמיעה שלא בעבירה דהיינו בסתם שלא בכוונה הא אם הוה שמיעה לחוד הוה בעי כוונה. וא"כ ע"כ הא דיוצא הוה מכח דתקע בעצמו ועשה מעשה. וא"כ שפיר מעל וכיון דמעל ל"ק אמאי יוצא מכח כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד. כיון דבאמת ע"י זה יצא מהקדש והוה כמו דמהני במכר (ג) מכח דיצא ההקדש לחולין נקנה המקח ה"נ בכאן כן היא סברת ר"י. ורבא אמר דהא דמהני שם במקח הוא משום דהוה גזירת הכתוב דכיון דבדעתו להוציא מרשות לרשות נפקא לחולין. כדאיתא בתוס' ב"מ דף צ"ט. וכיון דיצא לחולין ממילא נקנה המקח לאחר שיצא לחולין. ומשא"כ בכאן אימת יצא לחולין לאחר התקיעה ואי אפשר לצאת. וא"ש מה דהוה סבר ר"י ומקשה רבא שפיר. והרמב"ם הא פסק מצוות לאו ליהנות נתנו. ואזי א"צ לומר הך סברא מכח דהוה יצא שלא בכונה והוה דוקא ע"י מעשה דתקיעה. דבלא"ה ליכא איסור ומשו"ה הוה מצי לצאת בשמיעה. והוי קול בעלמא ובקול ליכא מעילה. ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל

ובזה מיושבת קושית התוס' הנ"ל על הא דאמר ר"י בשופר של ע"ז יצא. מ"ש משלמים דלא יצא. וי"ל דבאמת הא לא שייך מצוה הבאה בעבירה דאפשר לצאת שלא בכונה. אך דהוה פסיק רישא. אך בדרבנן לא איכפת לן פסיק רישא. וקול אין בו איסור אלא מדרבנן. וא"כ י"ל דשם בהקדש ס"ל לר"י דהוה אסור מדאורייתא וכתירוץ הלח"מ שם. ומשא"כ בכאן בשופר של ע"ז דהא אם אמרינן דשברים ממילא שרי (ד) רק דגזירה דלמא אגבה לי' והדר מבטל. וא"כ כיון דהוה רק מדרבנן. ובדרבנן פסיק רישא שרי כנ"ל. וא"כ שפיר מועיל שלא בכונה וכיון דיכול לעשות ולצאת שלא בכונה משו"ה יצא כנ"ל. וה"ה בעיר הנדחת הטעם משום כתותי מיכתת שיעורא (ה) והנה דצריך משו"ה לומר כן דנ"מ אם ירצה לצאת בשמיעה. ושמיעה הוה אפשר דאסור רק מדרבנן [וכפסק הלכה] ומתורץ קושית התוס' הנ"ל: סימן נג [בדין שיעור אכילה בסוכה

] יומא דף ע"ט ע"א אמר רב יהודא כותבת הגסה שאמרו יתירא מכביצה כו'. מיתיבי מעשה והביאו כו' וכשנתנו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחרי' הא כביצה בעי סוכה ואי ס"ד כותבות הגסה שאמרו יתירא מכביצה כו'. והנה התוס' ישנים הקשה וז"ל תימא דלעולם אימא לך גדולה מכביצה. ולא תידוק הא כביצה בעי סוכה אלא הא כביצה בעי נט"י וברכה. דהכי דייקינן בסוכה דף כ"ז ע"א על אביי ורב יוסף. דאמרו התם אכילת עראי דסוכה תרתי תלת ביצה. או כדטעים דבי רב ועייל לכלה דהיינו טובא יותר מכביצה וצ"ע עכ"ל. וי"ל משום דהנה לכאורה הא דנקט הכא מעשה דרבי צדוק ללמד מזה הך דינא דאכילת עראי פטור. ואכילת עראי הוי באמת כביצה וכדאמר אביי ורב יוסף. וא"כ היאך מייתי ראי' על כביצה דפטור ועיקר הדין הוי בשביל הסוכה ולכך מייתי מעשה דרבי צדוק

והנה הר"ן כתב בפ"ב דסוכה טעם למה מייתי מעשה דרבי צדוק בשביל דרצה לאשמעינן דלא נקרא מזלזל במצות אם לא רצה להחמיר ולפמ"ש לקמן א"ש

אך דהפי' דבאמת כל האסורין הוי בכל התורה בכזית וא"כ כיון דרבי צדוק אכל פחות מכביצה והוי ע"כ הטעם דאכילת עראי שרי. וזה ממילא ידעינן דאכילת עראי הוי עד כביצה ורק יותר מכביצה אזי הוי קבע. אך באמת בלאו הכי בלא אכילת עראי מוכח מן התורה דהוי עכ"פ יותר מן כזית דקשה דעיקר הג"ש אתיא בוודאי מט"ו ט"ו בשביל דאכילת לילה ראשונה חובה. והוי קשה הא בעי לאכול פת ביו"ט וע"כ צ"ל או כמו שתירץ הר"ן (א) דבעי בכאן אכילה יותר מכביצה או דהוי הפי' כמ"ש הרמב"ם (ב) דאשמעינן דחיוב סוכה בכזית דאל"ה ה"א דאינו חייב כיון דליכא כשיעור. אך דהוי אמרינן (ג) וכמו דאמרינן כה"ג לעניין חמץ (ד) והאיך מוכח [זה ממעשה דר"צ] דיותר מכביצה דווקא חייב. דלמא הוי רק כביצה ומוכח מכח הך קושיא כנ"ל. ומנ"ל דאכילת עראי [פטור] ממעשה דר"צ

והנה על מה שתירץ התוס' בשם רבינו יהודא. בברכות (ה) י"ל דהתוס' תירץ דאם כבר ירדו גשמים כו' (ו) והנה באמת הא עיקר הילפותא הוי דיליף מתשבו כעין תדורו דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. וא"כ כיון דביו"ט צריך לאכול וא"כ צריך לאכול דווקא בסוכה. והוי מצוה ג"כ בשביל סוכה וא"כ יש לו תשלומין כל היום. ואוכל אחר שהפסיק הגשם רק דר"א יליף מקרבן דיש לו תשלומין [כל שבעה] והוא [ר"ל רבנן] לא יליף. אבל בהך יומא יש לו תשלומין. ועיי"ש במהרש"א בסוכה בדף כ"ז בתוס' ד"ה חזר כו' (ז)

ואך דיליף שפיר [ממעשה דרבי צדוק] דע"כ הוי הטעם דר' צדוק דבעינן אכילת קבע דאל"כ [רק] דיליף [דיותר מכזית פטור] מכח הך דלעיל מנ"ל על כביצה דלמא בכותבת. וכותבת הוי פחות מכביצה וכמו שהקשה הש"ס בכה"ג גבי חמץ לב"ש. וא"כ יהא חייב ג"כ בפחות מכביצה וכמ"ש התוס' (ח) דיליף היכי דליכא כביצה משיעור דיוה"כ. וכפי הגירסא דפחות מכביצה לא הוי כותבות סתמא. רק כביצה הוי כותבת סתמא למ"ד דכותבת הגסה הוי יותר מכביצה. ייע"ש בספר תוס' יום הכפורים. לפי הגירסא דלפנינו וזה אם אמרינן דכותבת הגסה הוי יותר מכביצה אך לפי פסק הלכה דכותבת הגסה הוי פחות מכביצה וא"כ א"ש דברי התירוץ (ט)