שו"ת ר' משולם איגרא פג

אחר תרועה הוי הפסק] דס"ל להרמב"ן כמו דעת הראב"ד דתקיעה הוי תמיד ט' כוחות ומוכת מהא דב"א לא יצא אפילו ידי אחת וא"ש ומתורץ הכל כנ"ל באות ד'

והנה יש ליתן טעם להא דפסק הרמב"ם וכמ"ש הה"מ דבשתי נשימות י"ל דיליף מהא דרב כהנא דאמר לר"י ולא כלום ומשמע שם כמ"ש רש"י דעכ"פ בשתי נשימות דאל"כ הו"ל למתני יותר רבותא דאפילו עביד בנשימה אחת והלשון משמע אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום דאינו מפסיק וכמו שפי' רש"י. מדלא נקט רבותא יותר דעביד הכל בנשימה אחת וא"כ לר"י הוי כמו לדידן שברים תרועה. וא"כ גם שברים תרועה יש לעשות בשתי נשימות: סימן נב

הרמב"ם בפ"א מה' שופר ה"ג פסק שופר הגזול שתקע בו יצא וכו' שאין בקול דין גזל. וכן שופר של עולה כו' ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצוות לאו ליהנות נתנו כו'. והקשה בס' לח"מ דהא איתא בש"ס ר"ה דף כ"ת מ"ט עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין כו' הא כיון דקול לאו בת מעילה הוא. ורבא נמי דאקשי לי' לא קאמר אלא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע משמע דמודה לי' דמעל

וי"ל משום דהנה התוס' שם ד"ה אמר ר"י בשופר של ע"ג לא יתקע ואם תקע יצא כ' תימה מ"ש משופר של שלמים דלר"י לא יצא דס"ל מצות ליהנות נתנו. והנה התוס' בתולין דף פ"ט ע"א ד"ה והתניא כו' כ' דקושיא זו יש לתרץ דשופר של ע"ג מיירי לאחר ביטול. אך מ"מ קשה להך גירסא דגרס ר"י דהא מפורש התם טעמא דשופר של עיר הנידחת לא יצא משום דכתותי מיכתת שיעורא. לר"י הול"ל משום דמצוות ליהנות נתנו ע"ש. אך י"ל משום דהנה באמת הפירוש דלר"י מצוות ליהנות נתנו ומה הוי. וצ"ל דהפי' דלא יצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דלא אפשר לצאת בלי עבירה. אך לפמ"ש הפ"י (י) דמשו"ה ביו"ט שני יצא לשמואל ולא הוי מצוה הבאה בעבירה משום דלא אמרינן רק היכא דאי אפשר לצאת בלי עבירה משא"כ ביו"ט שני דהא מצי לצאת בני עבירה דגזל דא"צ לכוון לשם קנייה. רק דליהוי שואל שלא מדעת לצאת בו בלבד. והנה הדין (כ) דאפשר ולא קמכוון שרי לר"ש. וא"כ אם נימא דמצוות א"צ כוונה אפשר לצאת בלי עבירה דלא יכוון לצאת. ולחד דיעה אפילו אם כיוון דוקא שלא לצאת יצא. אך בסתמא בודאי יצא וא"כ אפשר לצאת בלי העבירה. אך אם נימא מצוות צריכות כוונה לא קשה. אך הא הב"י כ' בדעת הרמב"ם אף דס"ל דמצוות צריכות כונה מ"מ היכא דלא ידע שהוא יו"ט שפיר יצא. דהא עיקר דלא יצא למ"ד מצוות צריכות כוונה דאמאי לא כיוון. ומשא"כ כשסבור שהוא חול לא שייך זאת. וא"כ בכאן לכו"ע יצא דהא לא מצי לכון. דאם הי' מכוון הוה מצוה הבאה בעבירה ולא הוה יצא. וא"כ לכו"ע יצא בסתם

ובזה מתורץ קושית התוס' (מ) דהקשו אמאי לא מקשה (נ) ממתניתין דלולב של אשרה לא יצא ומייתי מברייתא. ותירצו הואיל דבברייתא [ראשונה] איתא שופר ג"כ לכן הקשה מברייתא דאיתא שם שופר ג"כ ע"ש ובתוס' סוכה. (ס) והקשה המהרש"א ובס' כפות תמרים והיא גופא תקשי מקודם אמאי מביא הך ברייתא ולא מייתי מתניתין דלולב

אך באמת י"ל משום דהנה באמת תקשי מה פריך על רבא דאמר שם מכסין בעפר עיר הנדחת מברייתא (ע) דבאמת הא רוצה בקיומו הוא ג"כ אסור. וכ' הפר"ת דדוקא בע"ז הוה הך דינא משום דצריך לאבדה דוקא. ומשו"ה בשופר ולולב שפיר לא יצא משום דהוה מצוה הבאה בעבירה משום דרוצה בקיומו הוה איסור (פ) משא"כ בעפר עיר הנדחת דכבר נעשה עפר ותו א"צ לאבדו יותר וא"כ לא שייך רוצה בקיומו. אך באמת מקשה שפיר דהא בלא"ה קשה דהאיך שייך מצוה הבאה בעבירה דהא אפשר למיעבד בהיתירא דלא יכוון כמו"ש לעיל. אך באמת י"ל [דהוה כפסיק רישא] ופסיק רישא אסור. משא"כ אם האיסור הוא משום רוצה בקיומו. וא"כ באמת היכא דלא כיוון לא שייך רוצה בקיומו. וא"כ בודאי שרי ואמאי אינו יוצא (צ) משא"כ מלולב לא קשה דהא באמת ניהו דלא איכוון. מ"מ הא אינו יוצא ביו"ט ראשון רק אם כיוון לזכות. וא"כ ממ"נ בשעה שכיון [לזכות] הוה רוצה בקיומו של איסור. וא"כ א"א לצאת בלתי העבירה. וא"כ לא קשה מלולב וכן [צ"ל ורק] הא דמקשי מברייתא דלולב הוה הפי' דתני שופר ולולב בחדא ברייתא. וא"כ כיון דבלולב הוה הפי' דלא יצא. הוה השופר ג"כ הפי' דצא יצא וקשה משופר. ומשו"ה משני דגם בלולב הוה הדין כן דיצא. והקשו התוס' דאמאי בתר הכי לא מייתי ממתניתין. וע"ז מתרצים התוס' שפיר דהואיל דבהך ברייתא גופא תני שופר ג"כ. ומתורץ שפיר קושית המהרש"א והכפות תמרים הנ"ל

ובזה מיושב ג"כ מה דקשה דהא המל"מ (ק) כ' דאם הפסיד לחבירו אתרוג יפה דצריך לשלם דמי אתרוג יפה משום דיכול למוכרו למצוה ע"ש. וא"כ (ר) זה מיקרי ג"כ הנאה דהוי צריך [לאתרוג] דצריך הי' לשלם ולפמ"ש מתורץ דבאמת הא דאסור להשתכר באיסורי הנאה הוה רק מדרבנן. ובדרבנן לא אסור פסיק רישא לחד דיעה אע"ג דישראל עושה. וא"כ לא הוה מצוה הבאה בעבירה משום דהוה מצי לעשות בהיתר שלא באיסורא. וא"כ כיון דמשכחת לצאת המצוה שלא באיסורא לא שייך מצוה הבאה בעבירה

וא"כ שפיר מתורץ הרמב"ם הנ"ל משום דבאמת הפלוגתא דר"י ורבא בעולה הוה משום דבקול הוה עכ"פ איסור דרבנן (ש) וא"כ אם מצוות ליהנות נתנו הוה מצוה הבאה בעבירה. ומשו"ה לא יצא לה"א לרבא וקשה הא משכחת דיהא יוצא בלא העבירה דהיינו דלא יכוון (ת) ואך אפילו מצוות צריכות כוונה מ"מ זה הוה דוקא בשמיעה אבל בזה דעשה מעשה א"צ כוונה (א) דהא בכאן תוקע בעצמו. אך דע"ז י"ל משום דאיכא עוד טעמא דאמר רבא בתמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואפילו באיסור דרבנן (ב) ומשו"ה לא יצא

וא"כ משום הכי הוה ס"ל לר"י [דבעולה] שפיר מעל