שו"ת ר' משולם איגרא פא

כו' ומתורץ קו' הכפות תמרים. והנה גירסת התוס' (ל) מהופכין מגירסתנו (מ) דגרסי דאביי אמר כדי לגמור מראשה ועד סופה ועיי"ש במהרש"א. ומתורץ דמוכח כן דלהלכה הוי כגי' התוס' דאביי ס"ל מראשה לסופה. דהנה לכאורה לפי הך דעה דתקע בראשונה ומשך בשני' כשתים דאין בידו אלא אחת הוי הפי' תקיעה ראשונה שלפני' וא"כ מוכת כפי הך דעה דהוי הפסק רק מתחלה ועד סוף דאל"כ הא לא עדיף משתיקה ויהא יפסיד ג"כ התקיעה ראשונה. אך אם אמרינן דמצות אין צריכין כונה אזי לא הפסיד שפיר התקיעה אחת עכ"פ דיוצא בתקיעה אחרונה וכמ"ש הר"ן אך אביו ס"ל דמצות צריכה כונה ואמאי יוצא בתקיעה ראשונה (נ) ומ"ה מהפך תוס' הגירסא (ועל המ"א קשה דכתב דלדיעה דהוי מתעסק הפסק אין יוצא ידי תקיעה כלל דהא איתא במתניתין אין לו אלא אחת ועיין לעיל בסימן הקודם)

ב ולפ"ז שפיר מתורץ הרי"ו שכתב דשיטת הרי"ף כשיטת רש"י משום דהא חזינן ברי"ף דמביא הגירסא מהופכת דקו' רבינא ודילמא גנוחי כו' מקודם וא"כ תו לא מצי לתרוצי כמ"ש לעיל להרמב"ם דלתירוץ הנ"ל ע"כ קו' ר' עוירא מקודם כנ"ל. והך תירוץ נמי לא מצי לתרוצי כנ"ל משום דמכאן ועד סוף הוי הפסק כנ"ל דא"כ ע"כ רבינא יסבור דמצות אין צריכין כונה כנ"ל והוא אחרון ואמאי לא פסק הרי"ף כן והרי"ף פסק דמצות צריכה כונה (ס) וע"כ צ"ל דס"ל כשיטת רש"י דג' יבבות הוא שלשה קונות כל שהוא וא"כ נוכל לומר וכמ"ש הב"ח והוא שיטת הג"א אליבא דרש"י דלרש"י באמת ג"כ יכול להאריך בשברים כשיעור תקיעה דשלש יבבות דכיון דהשתא מסופקין בשברים והוי שיעור תקיעה יותר ארוך. והנה הדין דבדיעבד אם תקע ג' שברים בשלש נשימות נמי יצא והנה הא הוי הדין דלעיל דבשביל לכתחלה לא עבדינן דיהא עובר על בל תוסיף וא"כ הא הוי חד דעה בטור דאם תקע שני תקיעות זה אחר זה או שני תרועות זה אחר זה לא הוי הפסק והרמב"ן מחולק גם על זה. ובזה מחולקין רבינא ור' עוירא דרבינא הוי ס"ל דכיון דאם נימא דמסופקין דילמא הוי תרועה ג' יבבות וא"כ בשברים שיכול להאריך כשיעור ג' קולות כ"ש הוי השברים תקיעה והוי כמו דעשה ארבע תקיעות זה אחר זה דלא הוי הפסק ומ"ה לא מקשה רק ודילמא גנוחי והוי התרועה הפסק. ורב עוירא דהקשה אפ"ה ג"כ (ע) אפ"ל דס"ל דאין רשאי ואפילו בדיעבד אין יוצא בשברים בשתי נשימות. ואפ"ה חשבינן לתקיעות. או דס"ל בחילוק אחר דאפילו בשביל לכתחלה יש למיעבד. ונ"ד למתנות כנ"ל דהוי לגמרי בקרן האחרת. או דס"ל דבנשימה אחת נמי יוצא קשר"ק וכשיטת הירושלמי ושפיר מיושב קו' הכפות תמרים הנ"ל

והנה לפמ"ש לעיל לתרץ הרמב"ם. והא דהקשה רבינא באמת אח"כ הוי בשביל ס' הרמב"ן דתקיעה גרע והוי הפסק לכ"ע. וא"כ עכ"פ שפיר מוכת דשיטת הרי"ף כרש"י ומ"ה ג"כ רש"י מהפך הגירסא. וקו' רבינא מקודם ועיקר רבינא דהוא בתרא ס"ל דלא פליג על הלכתא ומשא"כ רב עוירא אם הוי בגירסא קודם רבינא לא הוי אחרון ואם הגירסא בתר רבינא הוי באמת אחרון

ג ובזה מיושב הרמב"ם ודברי הרב המגיד פרק שלישי מהלכות שופר דין ג' כתב ה"ה לפי' שאעפ"י שאין השהי' פוסלת. בהפסקה בקול שופר שאין ראוי' פוסל ולזה נתכוון רבינו ז"ל למטה שכתב והוא שישמע על הסדר. והקשה הלח"מ דהא כתב הרמב"ם לא שישמע תרועה ואחריו שני תקיעות כו' עיי"ש

וי"ל משום דהנה לקמן בדין ז' שמע ט' תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא אפילו ידי אחד. והקשה הלח"מ דהא טעמא אע"ג דתרי קלא מתרי גברי משתמעי משום דבעינן תקיעה לפניו ופשוטה לאחריו ואין כאן מ"מ אמאי לא יצא ידי אחד עכ"פ עיי"ש. וי"ל משום דהנה הב"ח הקשה על הטור דיליף דתקיעה אין לו שיעור (פ) מהא דמשך בשני' כו' [דיוצא עכ"פ אחת] אלמא דכשר. [והקשה] דהא אפשר דבאמת חוששין להפסק. אך שם יצא משום תקיעה אחרונה דלא שייך הפסק וכו' ותירץ [דמוכח מהא] דנקט תקע בראשונה ולמה נקט זה והו"ל למימר אלא משך בשני' כשתים אלא משום דאל"ה דתקע בראשונה לא שייך משך כשנים דמהיכן ידעינן דכיון לשנים כיון דליכא שיעורא דיכול להאריך כמו שירצה אלא מדתקע בראשונה רק כשיעור ועכשיו משך כשנים ידעינן ע"ש. ולכאורה קשה מאי אמר הב"ח [בהקושיא די"ל דאין יכול להאריך משום] דהוי הפסק [מאי שהאריך יותר מכשיעור כנ"ל ומאי קושיא] דכיון דהא באמת הרא"ש והטור פסקו כמ"ד דעלה בעד תקיעה אחת וא"כ לעניין הפסק אין צריך ראי' ניהוי דהוי הפסק מ"מ הא יוצא בסוף השני של התקיעה אך צ"ל כמו"ש הר"ן דבאמת הוי הפי' דמ"ה עלתה בידו אחת. דזה עדיף מלא כיון דכיון דעכ"פ לא הוי כיון לשיר דעכ"פ כונתו למצוה הא בל"ה בודאי בעינן דנהוי ראש ותחלה וא"כ במקצת השני ליכא ראש ולא יצא (צ) והנה (ק) דמביא ראי' מתקע בראשונה ש"מ שיכול להאריך כנ"ל אע"ג דשם [בתקיעה אחרונה] לא שייך הפסק (ר) אך הא באמת ע"ז איתא ראי' דעכ"פ רשאי לתקוע יותר תקיעה גדולה [בלא טעם דהפסק] וכיון דאין שיעור וא"כ להפסק בל"ה לא חייש דכיון דהכל תקיעה אחת והנה יש דעות בתקיעה או בשברים זה אחר זה. אבל הכל מודים הא דבתרועה אחת או בשברים לא איכפת ולא הוי הפסק כלל וכמ"ש המ"א בסימן תק"צ סעיף ת' דוקא הפסיק הא לא"ה חשיב הכל כתקיעה אחת וראייתו הוי משם לעניין לכתחלה (ש) אך דמעיקרא הוי קשה לי' להב"ח דלענין לכתחלה לא מוכח משם דשם רק קתני יצא וע"כ צ"ל דהפי' [בהראי'] משום הפסק וכדלעיל וע"ז לא מוכת משם כנ"ל. ולבתר התירוץ של הב"ח הוי הפי' לענין לכתחלה ומוכח על לכתחלה דקתני תקע בראשונה הא לא"ה לא הוי שיעור לכתחלה וממילא לא הוי הפסק דהוי הכל חדא. וא"כ נקטינן מהא דלעיל דהוי הפי' (ת) דאפשר דחשיב הפסק [אריכות הדבר] וא"כ הא להרמב"ם הוי תרועה כשיעור שני תקיעות. ובאמת אפילו שבר אחד חשיב הפסק. וא"כ (א) מיד שתקע כשיעור תקיעה ואח"כ משך יותר התרועה הוי הפסק וא"כ במאי דתקע עוד התקיעה אין כאן לא סוף ולא ראש דכיון דאין הטעם מכח כונה רק פסול בשביל הפסק ומיושב קו' הלח"מ הנ"ל. וזה כונת הרמב"ם וזה כונת ג"כ הרב המגיד במ"ש וכמו שיתבאר דעת רבינו למטה והוא ששמע על הסדר כנ"ל