שו"ת ר' משולם איגרא ח

ציצית אפילו בלילה אע"ג דכסות לילה פטור וע"ש. ובאמת זה פשוט [דמותר] דהא עושין סוכה מקודם לחג אע"ג דכמה ימים קודם לחג. וכדאיתא בסוכה דף ט' איזהו סוכה ישנה כל שעשאה שלשים יום קודם לחג. ולאו דוקא משום דלילה אינה מחוסר זמן. רק דמה דהוה ממילא [יבוא] כשר. רק לפ"ז ממ"נ פסול בלולב בלקטן דהא קודם יו"ט לא הוה מצות לולב (נ) ואין לומר בזה דממילא קאתי דהא מכח ממילא [הפירוש דהוה כמו] נתגדל אח"כ (ס) ונתגדל ביו"ט וביו"ט אין רשאי לקצץ (ע) והוה פסול ממ"נ. ומש"ה פסול דלא הוה מן העשוי

או י"ל דאם עניבה לא הוה קשירה י"ל דאיירי דנתגדל ביו"ט. וביו"ט אינו רשאי ללקט וליכא מצוה ללקוט והוא קשר ביו"ט ע"י עניבה

ובזה י"ל קושית המהרש"א. הא דלא הקשו התוספ' למה לא נקט מיעטן מערב יו"ט על ההוה אמינא דפליגו ביש דיחוי דא"ל כמ"ש התירוץ דלעיל (פ) רק דבאמת [עדיין] קשה [קושית התוס'] למאן דס"ל דלא אמרינן דיחוי כלל במצות. או לרבא דס"ל במה דהוה מצוה אין חילוק בין דיחוי. רק לפי ההוה אמינא באמת דלא כרבא ומש"ה הקשו בתוס' רק למסקנא. ומתורץ קושית המהרש"א ז"ל

והנה במה שכתבתי דהפירוש בכאן דעל התלייה אין חוששין בעשייה רק על הקשירה. [והוי הפי'] דבאמת בתלייה לכ"ע אמרינן דפסיקתן זהו עשייתן. רק [הא] דהרמב"ם כ' גבי סוכה (צ) אם באמת הך הפסיקה היינו עשייה. אך דבעינן עשייה לשם צל הסוכה. וכאן הא סוכה זו העשייה לא הוה [לשם צל סוכה] דהא הצל הוה בלא"ה ולא נעשה השתא הך עשייה לצל. וזה כתב הרמב"ם בפירוש בפ"א מה"צ הי"ד לענין תלה החוטין כו' יקשר כו' שהרי בעת שקשרן כו' ובשעה שפסקן נעשו שתי ציצית כו' והפי' דזו הפסיקה הוא עשייה אך בלא קשירה דהא מקודם נקשר. ובעינן דוקא הקשירה. וזה הוא הפירוש ברמב"ם (ק) דעל כורחיך בעינן לשם צל

ובזה י"ל הרמב"ם דהא דאין מחלק באילן בין צילתה מרובה מחמתה או לא וכמו שהקשה הלח"מ דבסוכה דף יו"ד ע"ב רבא מחלק בין אילן שצילתו מרובה ע"ש. וי"ל הפי' דבאמת איכא למימר לרבא. דפי' בחבטן כגון שקצצן. וכמ"ש הרב הכ"מ הפירוש. וא"כ א"ל דהפירוש אליביה או שקצצן. ר"ל דהא קתני הדלה עליהן את הגפן וסיכך עליהן. והוה הא דקתני או שקצצן. הפי' באמת דקצצן קודם שהניח הסכך. [או] לאחר שהניח אך קודם שסיכך. וא"כ הוה הפירוש דאמת דהוה עיקר עשייתן [ע"י] הך דהניח סכך כשר. וע"י הסכך כשר הוה סוכה כשירה ולא איכפת לן. דזה הוה עשייה נצל סוכה. דהא לרבא איירי דהוה חמתה מרובה מצלתה. וא"כ אפילו אם לא הוה רובא סכך כשר וא"כ לא הוה גם כן ע"י הא [צילתה מרובה] דע"י הסכך כשר ג"כ חמתה מרובה מצילתה. אך [מ"מ כיון] דבסכך פסול גם כן לא הוי צילתה מרובה. וח"כ אם קיצץ קודם הסכך כשר. הוה עיקר הצל ע"י סכך כשר. ומש"ה כשר כן הפירוש לרבא (ר). אך באמת הם הרמב"ם והרי"ף לא פירשו כן הפי' או שקצצן רק בנענוע. ומשום דס"ל דמתניתין איירי דהוה הצל מרובה מן הסכך פסול ג"כ. וא"כ לא מצי לומר כן (ש) ומש"ה פסק כן הרמב"ם ומתורץ הרמב"ם שפיר

והנה המג"א כתב (ת) דאם סילק הגג אח"כ כשר גם לדעת מהרי"ל. אבל מ"מ אם הניח הסכך על התקרה ואח"כ הסיר התקרה לא מהני. וא"כ לכאורה הא דמהני להרמב"ם דקצץ האילן ונענוע אחר כך ואם כן נגד הסכך עליון הוה הפסול בסכך הכשר משום תולמ"ה. ובכה"ג לא מהני מה דמסיר ובשלמא אם הוה רוב בסכך הכשר לא קשה. וא"ל (א) דהא הסכך עליון הוה פסול. וא"כ כיון דלא הוה בהך סכך הכשר הפסיל רק משום עליון ושפיר מהני כמו תחת הגג אך צ"ל דכיון דהוה [הפסיל בהכשר] מכח תעשה ולא מן העשוי לא מיקרי כל כך סכך פסול. והפסיל לא הוה מצד עצמו רק מכח ד"א דפסול מצד דעליון פסיל וכיון דהוה הפסיל מצד אחר נכשר מצד אחר [ג"כ]. ומוכח מכאן כפסק מהרי"ל. או כסברת המג"א דכיון דהפסיל גופא נכשר

או י"ל דהפי' ממ"נ אם [במה שנקצץ] הוה רוב [שוב] הסכך כשר לא צריך. רק דאיירי דלא הוה רוב. וא אפשר לצמצם וא"כ ממ"נ [אם] הוה השתא רובא מדהשתא [שקצץ עכשיו] כשר או דהוה מכבר הרוב נמי כשר. וא"כ ממ"נ כשר. או דהוה מקודם רוב או דהשתא רוב

והנה י"ל דדעת הרמב"ם הוה הפירוש כסברת ריב"א (ב) דבאילן כתב חמתה מרובה מצילתה ובסכך כשר יהא דוקא צילתה מרובה מחמתה ואזי כשר. בכדי שלא יצטרך כלל [להאילן] וא"כ שם (ג) אי אפשר לומר כן. דעכ"פ בנענוע אפילו הוה רוב האילן מכח א"א לצמצם. מ"מ הא עכ"פ בהאילן דהוה השתא עיקר הסכך כשר. לא הוה צילתה מרובה מחמתה. אלא ודאי דלא ס"ל בהך סוגיא דרב ושמואל בדף י"א כרבא. ומש"ה פסק כן הרמב"ם וגם הרי"ף. דרק רוב לחוד מהני כשקצץ

והנה לפי הסוגיא דלעיל מתורץ מה שהק' הרמב"ן וכמה פוסקים מהא דמשמע דאם הזמנה מלתא בעינן דוקא לשמואל לשמה. וקשה לב"ה דלא בעי בסוכה לשמה וי"ל דבאמת הפי' דבציצית טוויה לשמה הוה כמו אריגה. (ד) אך הפי' דכיון דבקשירה לא צריך קרא לשמה. ונ"מ היכא דאמר בפירוש שלא לשמה. ומשום דהזמנה מלתא וא"כ על זה לא בעי קרא ומש"ה מוקי על הטוויה. משא"כ לרב בעינן קרא על הקשירה ולא בעינן טוויה לשמה. הנה הא דלא מוקי על השזירה משים דלא בעינן שזירה כלל. ומש"ה מוכח פסק הרמב"ם דלא בעינן שזירה. אך בסוכה ממילא לפי מה דאיתא דקודם יו"ט לא הוה דיחוי דלא מיקרי לולב כלל. הכי נמי (ה) רק שייך לשמה לאחר החיוב. וכתיב שבעת ימים תעשה סוכות. ובעינן סוכה הראויה לשבעה. וממילא מוכח דלא בעינן לשמה. דכיון דזה שלא בזמנה מיקרי רק הזמנה. דעכ"פ לאו מלתא וכמו דאיתא בסוכה. ובלולב לרבנן לא בעינן איגוד כלל.