שו"ת ר' משולם איגרא עח

המוסיף גורע לא עבר. וע"כ או דלא ס"ל בכה"ג כל המוסיף גורע דכיון דהאי לחודא קאי. ואו דלא ס"ל דבשביל זה דלא מהני ע"י הוספה לא יעבור. דהא עכ"פ אי לאו הוספה הוי יצא בזו [וכיון דיוצא] בו עובר. ובלישנא ב' לא ס"ל לחלק בזה דגורע בזו. ואו בלישנא קמא הוי הפי' לא בשביל דמוסיף רק דלאו תכשיט. וא"כ כיון דבעי כוונה ואי כיוון באחד מן הזוגות יוצא דהוי שניהם תכשיט דיוצא ע"י שניהם. וכמו"ש בס' ג"פ והובא לעיל יע"ש היטב (ה) ומתורץ קושית הט"א

ולפמ"ש לעיל א"ש בפסחים דף פ"ט ע"א. דהפי' אימור דאמר רחמנא בדיעבד ול"ק מכת כל הראוי לבילה משום דהוי אם באמת כבר נשחט ולאח"כ לאחר שיזרוק מתן א' יזרוק מתן ד' וכן בשפיכה. וא"ש ממ"נ דיהא מעכב ויהא רשאי ליתן עוד וליכא ב"ת דשלא בזמנו אינו עובר בב"ת. וא"כ כיון דראוי תו א"צ ליתן יותר וכדלעיל

והנה לפמ"ש לעיל י"ל דלר"א עדיף טפי ליתן במתן ב' שהן ד' ולדחיי. משום דעכ"פ אתי עשה ודחי לל"ת. ומשא"כ לאיפוך דכיון דהוי בל תגרע ליכא כלל עשה דאדרבה לאיפוך הוי אפילו ל"ח דאין רשאי לעשות כן ומכ"ש דלא הוי עשה. ור"י ס"ל דעדיף שלא ליתנו והוי בשביל תקנת קרבן בלי דיחוי. ועדיף בשוא"ת: סימן נ

הרמב"ם הלכות שופר פרק שני הלכה ד'. המתעסק בתקיעת שופר וכו' וכן השומע מן המתעסק לא יצא. וכתב בס' לח"מ דאמרינן בש"ס אבל השומע מן המשמיע לעצמו כו' לימא תיהוי תיובתא דר' זירא לא כו'. וכיון דרבינו פסק כר"ז לא הי' לומר מן המתעסק דאף מן המשמיע לעצמו לא יצא אלא שנמשך אתר לשון המשנה עיי"ש. ובאמת יותר קשה להרמב"ם ל"ל זה כיון דכתב אח"כ דמן השומע לעצמו לא יצא. וי"ל דהנה באמת המתעסק כתבו התוס' (ו) דכיוון לתקוע שלא כשיעור ואח"כ תקע כשיעור. והנה לפי"ז מאי מקשה הש"ס מן השומע מן המתעסק הא מן המשמיע לעצמו יצא [הא] משכחת (ז) היכא דטעה בשיעור תקיעה דהא הוי פלוגתא בשיעור תקיעה. והוא הוי כוונתו לתקוע פחות משיעור כי טעה וסבור דזה הוי תקיעה ובאמת אח"כ תקע כשיעור כדין. אך ע"ז השיעור ארוך הוי מתעסק ונמצא דכיוון לצאת את השומע וא"כ אם הוי אמר מן המשמיע לעצמו לא הוי מוכח דין זה ואך בירושלמי איתא כמו דמביא הרא"ש ז"ל בשם ר' זירא דמשך שניי' כשתים דלא יצא כלל ידי תקיעה דלא ראש אי"ל סוף ולא סוף אי"ל ראש. וא"כ ע"כ ס"ל לר"ז דהפסק אין מועיל לבטל (ח) דאל"כ אמאי איתא במתניתין במשך בשני' כשתים דאין בידו אלא אחת ולר"ז הפי' דהוי עכ"פ יצא ידי תקיעה ראשונה [ואמאי] הא הוי הפסק. ובאמת צ"ע על המ"א דכתב בזה דיש דעות דאפילו מתעסק הוי הפסק או דהוי מצוה ובכאן ממ"נ מי שסובר כן ע"כ ס"ל דהפסק אין מבטל דהא במתניתין קתני דאין לו אנא אחת. וא"כ קשה הך ברייתא דמביא הרמב"ן דמשמע דהפסק מועיל. וצ"ל דאתיא כר"י [דאין בין תרועה לתקיעה ולא כלום] דבאמת ס"ל להש"ס דמרישא לסיפא הוי הפסק. וכמו דמשמע מרב יוסף דאמר כן אביי (ט) וכמו שכתב המהרש"א בכאן בגירסא שלפנינו. ומשמע דאביי הדר לגבי ר' יוסף אלא ע"כ הך תוספתא גבי תקע והריע ותקע רק כר"י. וא"כ ע"כ זה לא חשיב מתעסק. וכמ"ש לקמן דהא לר"י הוי תקיעה תרועה ותקיעה תקיעה אחת (י) א"ו דזה לא חשוב מתעסק ופריך שפיר. ומשא"כ לפסק הלכה דפסקינן כתלמודא דידן וחשוב זה מתעסק ובאמת הפסק פסול וכמ"ש הרב המגיד. וא"כ א"ש כוונת הרמב"ם ושפיר כתב דפי' כמ"ש לעיל דהיינו דפי' מתעסק דטעה באריכות התקיעה וכיון לצאת השומעים ואפ"ה לא מהני. ובאמת בברייתא הפי' דלא כר"י. ורק הפסק מועיל לבטל ובמתניתין עלה לו אפילו לתקיעה אחרונה באחת רק לא נחשב לשתי תקיעות. וכמ"ש שם הרמב"ם וכמ"ש הרב המגיד יע"ש היטב

והנה זה לא חשוב דלא כיוון (כ) דכיון דהוי סבור דאין צריך לכוון יותר רק לשיעור תקיעה קטנה וכמ"ש הלח"מ שם בהלכות שופר לגירסא זו. גבי דאכל מצה בעת שטותו דמכח לא כיוון לא איכפת לי' דכיון דהוי לאו בר כונה עיי"ש

והנה מ"ש לעיל דהוי תליא בפלוגתא אם אמרינן דזה מה דלא נתכוון לשיעור תקיעה חשוב מתעסק. והנה [הפי' דלא חשיב מתעסק י"ל] כמו דאמרינן בשמע תחילת תקיעה בנא סוף או סוף בלא תחילה. והנה להנך פוסקים דמוקי לה דוקא בדלא הוי שיעור תקיעה [ואמאי ה"א דיצא]. וצ"ל אע"ג דבאמת בלא שיעור תקיעה לא הוי תקיעה. אבל בכאן דכיון דבאמת תקע שיעור תקיעה ומיקרי תקיעה אך הוא לא שמע זאת לא איכפת לן ויצא בזה ה"נ בזה [לעניין מתעסק הוי] הסברא כן. ויע"ש בס' ט"א דכתב כן דנ"מ אם מקצת הוי מתעסק הוי יצא. ואפ"ל ג"כ אפילו לפי המסקנא דשמע תחילה בלא סוף לא יצא עדיין יש חילוק דהיכא דקול הוי בבור דערבוב קלא לא יצא. ומשא"כ מתעסק לא מקרי. וא"ש הכל כדלעיל ומתורץ הרמב"ם כשיטת ר"ח מקו' הרמב"ן

והנה הרמב"ם בהלכות שופר פרק שלישי הלכה וא"ו כ' שמע ט' תקיעות מט' בני אדם כאחת לא יצא אפילו ידי אחת. והנה הרב הלח"מ הקשה לפמ"ש הר"ן הטעם משום דבעינן תקיעה לפני תרועה ואח"כ תקיעה אמאי לא יצא עכ"פ ידי אחת. וי"ל הטעם משום דאיתא בתוס' דמס' סוטה בדף י"ח ע"א. דאפילו בשני גיטין אינה מגורשת דבעינן ספר אחד ולא שנים ול"ד לשופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא משום דלא שמע רק קול אחד עיי"ש. ומשא"כ בכאן מ"ה לא יצא דשני שופרות הם

והנה מה שהקשה הרמב"ן על פי' ר"ת דכתב דיתקע תשר"ת ולא איכפת לי' ההפסק דמאי פריך הש"ס לר"א. וי"ל דה"פ דהנה הרמב"ן מביא התוספתא דאיתא דהוי הא אם תקע והריע שני פעמים ותקע אין לו אלא תקיעה אחת [והרי דהפסק מועיל לבטל] אך אפ"ל לפיר"ח דהך ברייתא אתיא כר"י דאין בין תקיעה