שו"ת ר' משולם איגרא עז

שב ואל תעשה עדיף)

והנה מה דהקשה בט"א על הך שיטה דאם אומר בפירוש דאינו רוצה לצאת אינו יוצא. וא"כ לענין לעבור על ל"ת גרע וכמו דאיתא בשבת (ס) וא"כ אמאי לא יוציא שני זוג תפלין ויתכוון שלא לצאת. וי"ל דבאמת הא דפי' (בשבת) [בעירובין] אע"ג דמצוה א"צ כונה מ"מ לעבור בעי כונה הוי הפי' דבאמת אמרינן בכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד. דלאביי ס"ל דמהני דאל"כ אמאי לקי. ורבא ס"ל דלא מהני והא דלקה משום דעבר אמימרא דרחמנא. והנה באמת לשיטת הרמב"ם בשני לולבין דפסול ולא יצא ידי מצוה. וא"כ העיקר התוספת היכא דעשה מצוה ומשא"כ היכא דלא עשה מצוה. וכן לשון רש"י בעירובין דף צ"ה ע"ב דכיון דעשה מצוה הוי מוסיף ומשא"כ כשאינו עושה מצוה וע"ש היטב. וא"כ באמת הוי עיקר דלא יעשה מצוה בתוספת רק כאן הא לא מהני דהא הוי כל המוסיף גורע וא"כ לא נעשה מצוה ולא מהני [ואמאי עובר] על ב"ת. אך דלאביי הוי אפ"ה גזירת הכתוב [דמהני] ולרבא (ע) הואיל דעבר אמימרא דרחמנא. וא"כ זה רק אם מכוון לעבור. וכן כהך סברא חילק התוס' לאביי בין במתכוין לעבור רק לאיפוך דלאביי בזה מהני וע"ש היטב. וא"כ ה"פ (פ) דכיון דלא מתכוון לעבור ל"ש דעבר אמימרא דרחמנא. וא"כ כיון דלא מהני ליכא איסור וגם לא מתכוון. ולחד תירוץ (צ) לא הוי כן. אבל באמת זה לא כוי דנימא דגרע יותר לענין לעבור (ק) וא"כ לפי הך תירוץ דלא ס"ל להך סברא. א"כ לפ"ז ל"ק קושית הש"א ממתנות על ר"ז. דאע"ג דמצוה בעי כונה מ"מ יכול להיות דלעבור לא בעי כונה. וא"כ גם בשבת (ר) מתורץ דא"ל דס"ל דבאמת לאו תכשיט. רק בס' גט פשוט כ' על הנך פוסקים דס"ל דבשני גיטין אינו יכול לגרש דכיון דאינם יודעים באיזה מהן. והקשה משני זוגות תפלין של רש"י ושל ר"ת. א"ו דכיון דבחד מהן יוצא דמיא להא דכ' התוס' במנחות דף ע"ח ע"ב בד"ה וליקדשו ארבעים מתוך שמונה. דהיינו דוקא היכא דמברר לבסוף. א"כ שפיר הוי שניהם תכשיט דדוקא ע"י שניהם יוצא. והנה ה"פ ת"ק סבר מצות א"צ כונה ולא שייך סברת הג"פ דלעיל. מה הוי ליה למצוה בתר דהוא מתכוון באחד משני הם דכיון דא"צ כונה וא"כ הוי עובר (בהוצאת משא כיון דאין צריכין) ור"ג סבר דצריכין כונה וא"כ הוי בכל אחד משניהם מצוה וכ"ע ס"ל דלאו תכשיט דלא כפי' רש"י שם. ואבע"א דלכ"ע לא ס"ל דבעי כונה וא"כ שפיר עובר והכא לעבור משום ב"ת וס"ל דתכשיט. ואם לעבור בעי כונה וכדלעיל (ש) ולמ"ד לעבור לא בעי כונה וא"כ הוו תרווייהו תכשיט. אך א"כ עבר בב"ת בא' מהן דכיון דיצא באחד מהן. אך דמעיקרא הוי ס"ל כיון דמצות צריכות כונה גם ב"ת צריכא ולא מתכוון והשתא ס"ל דכ"ע דא"צ כוונה. אך דפליגו דהא צריך דוקא לבוא לתנאי הא אם הוי שתיק הוי עובר דהא. לעבור א"צ כונה וע"ש בס' ג"פ היטב

והנה מ"ש לעיל ליישב רש"י דכ' דלר"א דחי עשה לל"ת דב"ת. הוי הכל אם אמרינן או דמקום עולה מקום שירים או דהוי שלא בזמנו והוי רק על מתנה הראשונה. וע"ז שפיר שייך דיחוי ומשא"כ אם לא ס"ל כן. רק דקשה לשון ועוד דמשמע דהוי שני טעמים. וא"כ לפי ה"א הוי הך שני טעמים או מכח דלא ס"ל למכשירין. ואו דהוי עדיף דיעבור בשוא"ת. ולמסקנא הוי הפי' דבאמת לר"י פליג וס"ל דזה מקרי זמנו הואיל ואי אתרמי וכו' הוי זמנו וכדלעיל

והנה כיון דדחי וקיים השתא עשה בגוף המצוה רק דרצה לומר מה דלא נתן הוי רק מכשירין. וע"ז שפיר שייך דשוא"ת עדיף דכיון דהוי רק האיסור מיקרי מכשירין על מה דלא עשה עוד השתא [מתן] א' שהוא ב' הא על גוף עשיה הוי קיים גוף המצוה ודחי. ואו די"ל דכיון דאם ל"ש דיחוי הוי באמת א"א ודחי ועשה איסור משום תקנת קרבן משום דא"א בענין אחר. וכיון דמשום תקנת קרבן והוי רק מעשה אחד דיתן מתן אחת והוי רק דיעשה כן והוי שפיר שוא"ת. וטעם השני דהוי ס"ל דמקום עולה לא מקום שירים ובזמנו מיקרי והוי מתנה שניה באיסור וכדלעיל. ואו דר"י לא ס"ל דדחי וכסברת התוס' (ת) ובפשיעה. או דהוי הפי' דהוי פסול מכח כל המוסיף גורע כן אפ"ל דהוי סבר ר"י

והנה מ"ש לעיל ליישב קושית הט"א על הא דמסכת [עירובין] (שבת) דאם לעבור לא בעי כוונה הא התוס' כ' אע"ג דמ"ד מצוות א"צ כונה אם מכוון שלא לצאת לא יצא, ומכ"ש דלעבור דהא לעבור גרע דהא אפילו למ"ד מצוות א"צ כוונה אפ"ה איכא מ"ד דלעבור צריכות כוונה וכדאיתא במס' עירובין. וגם הקשה לפ"ז למ"ד מצוות צריכות כוונה והוי כ"ש דלעבור צריכה כוונה וא"כ קשה מר"י גבי נתערבו דאמאי עובר בלי כוונה. והנה התירוץ דהפי' דבאמת לא עדיף. רק דאיכא פלוגתא אם עביד מהני. ואמר אביי אי ס"ד דלא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני רק דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. וא"כ לפ"ז בכאן בב"ת דהוי כל המוסיף גורע ולא יצא. וא"כ הוי לכו"ע לא מהני רק דעבר אמימרא דרחמנא. וא"כ אם לא מכוון לא כיוון לעבור אמימרא דרחמנא וגם לא מהני דכל המוסיף גורע ולא יצא ומשו"ה אינו עובר וכ"כ התוס' לאביי לחלק לענין מהני לאיפוך רק דרוצה לעבור ומכוון לעבור. וכאן לענין עובר לכו"ע יש חילוק וכדלעיל. ולא משום דעדיף. כן ס"ל להך מ"ד ומתורץ ממתנות. אך משבת (א) ג"כ י"ל כזה דשם אפשר דאע"ג דהדין דבמצוה אם אינו רוצה לצאת לא יצא. אך לענין לעבור אין חילוק למאן דלא ס"ל סברא זו דהוי אין מכוון לא מהני רק דאפ"ה עובר. רק דלכאורה זה הוי קשה דאמרינן מקודם דפליגו במצוות צריכות כוונה וע"כ הוי הפי' דכיון דצריכות כוונה בוודאי ג"כ אינו עובר אלמא דהוי תליא זו בזו. וא"כ הוי קשה דכיון דחזינן דלא מהני פירש (ב) בלעבור וא"כ מנלן להתירוץ (ג) דמהני דאין יוצא בו [וע"ז] י"ל דבאמת לא תליא כלל לעבור בזה רק דעיקר הפי' י"ל ג"כ כיון דלא כיוון לעבור ולא מהני ג"כ (ד) דהא מצוות צריכות כוונה והוא לא כיוון. ומשו"ה ס"ל להש"ס דאינו עובר. ואך לבתר הכי דאמרינן דמ"ד לעבור לא בעי כוונה. אלמא אע"ג דהוי מוסיף וכל המוסיף גורע א"כ לא מהני ואפ"ה עובר אע"ג דלא כיוון וא"כ דזו הסברא ליתא דהיכא דלא מהני ולא כיוון ואפ"ה עובר תו אין חילוק בין פירש שלא לצאת. וכ"מ לשון רש"י ז"ל בעירובין דכיון דיוצא בו דמצוות א"צ כוונה וממילא עבר אע"ג דלא כיוון דהוי מהני ונמצא דמעיקרא דנימא הואיל דאין יוצא מן הכלל מכח כל