שו"ת ר' משולם איגרא עה

עבר זמנו. ואלא דס"ל דלא כסברת הרמב"ן. וא"כ ממילא מוכח מכאן דלא בעי כונה. וא"כ ממילא מוכח מקושיא דסוכה דכיון דלא בעי כונה. א"ו שלא בזמנו לא עבר. וא"כ תקשי מברכת כהנים. כיון דמוכח דינא דרבא א"ו דהוי [הטעם משום] הואיל דאתרמי כו'. הא רבא בעצמו ס"ל דלא כרמב"ן. והוי מכח קרן [אחת] דנותן בפעם אחת על שתי קרנות

ובזה מיושב מה דקשה מה משני דאלו אתרמי כו'. לפי חד תירוץ בתוס' דיומא (ר) היכא דאין ראוי בשעת שחיטה להקטיר אימורין מכח לאחר תמיד של בין הערבים הוי הקרבן פסול. אע"ג דאין איסור רק בהקטרת איטורים לאחר תמיד של בין הערבים. וא"כ עכ"פ כל בכור צריך לזרוק תמיד קודם תמיד של בין הערבים דאל"כ אסור להקטיר אימורין אחר תמיד של בין הערבים. א"ו דכל בכור צריך לזרוק תמיד קודם תמיד של בה"ע. ואזי הוי שרי להקטיר אפילו לאחר תמיד של בה"ע דהוי נתותרו (ש). וא"כ לפ"ז יהא זורק המתנה שניה לאחר תמיד של בה"ע. ול"ש אלו אתרמי דאח"כ אינו רשאי לשחוט בכור. וא"ל דמעלה ומלינו בראשו של מזבח. הא רבא גופי' ס"ל (ת) דלינה מועלת בראשו של מזבח. אך לפמ"ש לעיל א"ש דלרבא גופי' הוי הפי' מכח מתנה ראשונה דעשאו [אחת] שהן שתים. וא"כ זה צריך לזרוק דמעכב הכפרה קודם תמיד של בה"ע בכדי שיהא ראוי להקטיר האימורין. רק ר' שמן לא רצה למיפרך מכאן (א) משום דרצה למפרך בכדי שיהא מוכח לפסק הלכה כן לדעת עצמו. ואו דלא ידע דרבא ס"ל דלינה מועלת בראשו של מזבח

והנה יש ליתן טעם לפסק הרי"ף והרמב"ם בפסקו כר"ז. די"ל משום דהנה בס' ש"א הקשה אמתנה אחת וא"כ מעכב הכפרה דכיון דאינו ראוי לבילה. וי"ל דבאמת בשעה דנתן מתנה א'. וא"כ כיון דאמרת דאין ראוי לבילה ולא הוי בזו כפרה. (וא"כ עדיין יתנו מתנות שתים שהן ארבע ולא עבר בב"ת) והוי הך מתנה דלא הוי מכפר כאלו נשפך. ועדיין יתנו במתנות שתים שהן [ארבע] ולא עבר בבל תוסיף. או דהוי מקום עולה מקום שירים. (ועיין לקמן בד"ה והנה באמת על הך דהוי) או דהוי הפי' דשלא בזמנו לא עבר ולא ס"ל דאלו אתרמי. וא"כ [מיושב] דהרמב"ם פסק דמקום עולה לאו מקום שירים וא"כ מוכח מכח קושיא דלא ראוי לבילה. וע"כ הוי התי' דשלא בזמנו ולא [עבר]. וא"כ תקשי אמאי עובר בברכת כהנים כיון דלא ס"ל להך דאתרמי. רק דשם הפי' דכיון להוסיף ברכה וכדלעיל ומש"ה פסק כן. והנה אין לתרץ דמש"ה הוי ראוי לבילה אע"ג דעבר בבל תוסיף משום תקנת קרבן יהא שרי. דז"א דא"כ דכיון דעיקר ההיתר דשרי מכח תקנת קרבן. ויהא באמת יעשה כן ויזרוק ב' שהן ד'. אך לפמ"ש באמת אין ההיתר רק אם יתן דיהא שרי בלא תקנת קרבן. רק דהוי או משום דמקום עולה במקום שירים. או דבשלא בזמנו אינו עובר כלל וכדלעיל (ב). או דהוי הפי' מש"ה שרי וליתן במתן אחת דאתי עשה ודחי ל"ת. ומשא"כ לב"ת (ג) דלמא הוי בכור [אם הוי] בשתי כוסות

והנה הרמב"ם דפסק לחלק. לפמ"ש הרב המגיד בין מעשה לשופר. והנה יש להביא ראיה לדבריו דהנה עוד קשה דהשמיט הרמב"ם הך דין דשלא בזמנו אינו עובר רק אם כיוון. ונ"מ בסוכה דהוי מעשה ונהנה ג"כ בישיבה. והנה י"ל דהנה מכח קושיא של הש"א דהקשה לר"ז מהא דעובר במתן דמים. והנה אפ"ל דהוי פלוגת' דתנאי ובאמת ר"י לא ס"ל כן. אך דתקשי קושית התוס' על הא דפריך ודלמא לר"י כו' איך יתבינן בסוכה ואם כן תקשי אלא מעתה וכמו דהקשה בש"ס בעירובין. ועוד דמה פריך בש"ס על הא דמביא ראיה [ממתן דמים] דלמא ה"א דברכת כהנים. הוי מכוון להוסיף. ומש"ה שלא בזמנו עובר וכמו דאמר רבא במסקנא וצ"ל דהמקשה פריך קודם דידע מזה. וי"ל דלהרמב"ם הוי הפי' הכי. דהנה הריטב"א מביא בשם הרמב"ן כמו דאמרינן דוקא היכי דהוי בב"א אזי עובר כל המוסיף גורע הא היכא האי לחודי' קאי אינו עובר [וקשה] בברכת כהנים. ותירץ הואיל דצריך הכל לברך בנשיאת כפים הוי הכל חדא. והנה במתנו' צ"ל דהוי הכל חדא דכיון דעדיין צריך ליתן שירים מזה הדם. ואך תקשי מתפלין בשבת. והנה שיטת הרמב"ם הוי דבאמת אם נוטלין ב' לולבין הוי ג"כ כל המוסיף גורע וא"כ עובר ול"ק והנה מסוכ' כ' הריטב"א בשם הרמב"ן דכיון דלא מיפסקו הימים הוי הכל חדא. וא"כ לפ"ז ע"כ צ"ל דמיירי דלא הלך מסוכה. דאם הלך מהסוכה ואח"כ אתי ביום השמיני הוי הפסק ולא הוי הכל חדא. וא"כ כיון דלא הלך מן הסוכה ביום השביעי הוי שוא"ת וכיון דלא הוי מעשה מש"ה אינו עובר (ד). רק דעיקר הקו' לרבא דלא ס"ל לחלק בין מעשה [ללא עשה מעשה]. א"כ א"ש דפריך לר"י ודלמא מצות עובר שלא בזמנו וא"צ כונה רק בעשייה. ומשא"כ בסוכה דזאת לא חשיב עשייה. אע"ג דע"י עשייה דמקודם שנכנס לסוכה וכסברת המקש' בעירובין. ולא כמו דמדחה התרצן שם בעירובין. ופי' דמקרי מעשה מה דיושב [בהסוכה] וכמ"ש לעיל דדמיא ללבש שעטנז. ובשבת (ה) הוי הפי' דהא הט"ז כתב דהוי בתפלין שתי מצות מצות הנחה ומצות לאחר שהניחן. דמצוה להיות עליו תפלין פריך התם דאמרינן ואבע"א אי שבת זמן תפלין הוי עובר אע"ג דלא כיוון (והנה אם מצות צריכות כונה. ומעשה הוי כונה גם לעבור מעשה מקרי כוונה). וקשה יהא מניח זוג אחד ואח"כ לא (ו) הוי יצא. דלאחר הנחה תו לא מיקרי מעשה. וא"כ הוי רשאי להניח (ז) דכיון דלא הוי מעשה אינו יוצא. א"ו אפילו בלא מעשה לא בעי כונה ופריך שפיר, רק בכאן לרבא ושם דמשמע להדיא דאין חילוק. וא"כ לפי פסק הרמב"ם ל"ק מסוכה דהוי מחשבה. וא"כ באמת גם שלא בזמנו עובר דאין חילוק ושם במתנה הוי מעשה. וכן ברכת כהנים דיבור הוי מעשה. או דשם כיוון להוסיף. ומתורץ שפיר הרמב"ם דלעיל

והנה באמת על הך [קושיא] דהוי אינו ראוי לבילה. והנה א"ל דהוי גזירת הכתוב מקודש הם או מדם. דם ומסתברא ליה לר"י דאתי לאורויי דלא אמרינן כל דאין ראוי לבילה. אך דלא משמע כן בזבחים דף פ"א ע"ב. דפריך מה קמ"ל דעולין אין מבטלין כו' ומאי פריך