שו"ת ר' משולם איגרא עב

מצוה בלא התרה וכפי מה שפירש המ"א שם דברי הרמ"א י"ל דאפשר לפי מה שכתב הט"ז לעיל (א) דבאמת אע"ג דדברים שבלב אינם דברים הא לעניין תענית הוי מחשבה שבלב מהני ג"כ כמו הקדש

אך הא כתב הט"ז (ב) דעכ"פ לא מהני רק בשעת תפלת מנחה ואך קודם לזה לא מהני ההרהור בלב וגם אמירה לא מהני לדעת הרא"ש ואפי' לדעת ראבי' דמהני אמירה מקודם מ"מ הרהור בלב לא מהני משום דאין קבלה שלמה דעבידי להתחרט כמו דרחוק זמן הוי עבידי להתחרט

והנה אם נימא כמ"ש הרמ"א ודלא כמג"א. וא"כ אם קיבל בנדר בשעת תפילת מנחה אסור לאכול בסעודת מצוה. וע"כ צ"ל דבזה דקיבל בנדר לא מהני סעודת מצוה דלא מהני סעודת מצוה רק במי דמתענה והוי נדר נדרו מחמת מנהג. דמסתמא על דעת מה שנהגו אנשים. והאנשים נהגו לאכול בסעודת מצוה. ומשא"כ בנדר באמירה כיון דלא התנה לא מהני

ולפ"ז אם מכבר נהג להתענות בה"ב וקיבל בשעת אמירת החזן בהא דהוא ענה אמן דבזה שפיר הוי הך קבלה מהני אפי' שלא בשעת תפילת מנחה. וליכא למימר משום דעבידי להתחרט אין זה קבלה בלב שלם. דהא להתחרט מכל וכל שלא יתענה כלל אי אפשר. דהא כבר קיבל במה שהוי מתענה מקודם בשנים העוברים וא"כ ודאי אין דעתו להתחרט מכל וכל. וא"כ הוי קבלה עכ"פ בלא סעודת מצוה קבלה בלב שלם. וא"כ כיון דקיבל בלב שלם ולא התנה. וממילא אסור לאכול אפי' בסעודת מצוה דכיון דהוי לא אסיק אדעתי' באם שיהי' סעודת מצוה לאכול. ולא אסיק אדעתי' להתנות בזה. ועכ"פ קיבל עיקר התענית בלב שלם

אך לפמ"ש המ"א דאם קיבל בתפילת מנחה ג"כ לא מהני ודלא כרמ"א. וא"כ אין צריך להתיר. אך לצאת ידי שמים ולאפוקי נפשי' מפלוגתא לכתחלה עכ"פ כל זמן דאפשר לו להתיר צריך עכ"פ להתיר הנדר כדין עפ"י ג' ולצאת כל הדעות ולצאת ידי שמים: סימן מח [במס' תענית

] איתא במס' תענית דף ג' ע"א תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים כו' אמר ר' חנינא לפי שאין נעצרין. וטל מנ"ל דלא מיעצר דכתיב לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה. ואילו טל לא קאמר לי' מ"ט משום דלא מיעצר. וכי מאחר דלא מיעצר אליהו משתבע ל"ל כו' והקשה הראב"ד וכי ח"ו אליהו בשיקרא קא משתבע שהוא נשבע שלא יהא טל ולא נתקיים

וי"ל (ג) דהנה הא הטעם שהצדיקים משתבעין כדי שהקב"ה יעשה כן משום דהנה הרמב"ם פסק (ד) דאם נשבע על אחרים שיעשו הדבר יש לאחרים לעשותו בכדי שלא יבא לידי שבועת שוא ומ"ה נשבעין והקב"ה מקיים בכדי שלא יבואו הצדיקים לידי שבועת שוא. אך לכאורה הא איתא ביו"ד (ה) דאם נשבע שלא ישתדל בצרכי ציבור הוי נשבע לבטל את המצוה ולא חל השבועה וא"כ אפילו אם מקיים השבועה הוי שבועת שוא וא"כ בכאן שלא ירד המטר אין לך צרכי ציבור יותר מזה ובלא"ה לא חל ואמאי מועיל השבועה. אך י"ל דהא כיון דהישראל לא היו אז מעלי' וא"כ מגיע שלא ירד המטר וא"כ לא הוי לבטל המצוה. אך באמת הא בטל לא מיעצר אפילו אם הם לא מעלי' וא"כ ע"ז הוי לבטל המצוה (ו) אך הא איתא בש"ע יו"ד (ז) דע"י כולל שפיר חל לבטל את המצוה ג"כ והוי בכאן שפיר חל על טל ע"י כולל במטר שחל שלא ירד דהוי זה הדין כן שלא ירד הגשם הואיל ואין מעלין. אך לבתר דמיתשל אליהו על השבועה (ח) אמר לך והראה אל אחאב ואתנה מטר וא"כ כיון דנעקר הנדר מעיקרו וא"כ לא הוי כולל וממילא לא חל על טל כיון דליכא כולל. והנה בתשובת מהרי"ט כתב דבאמת אם מתחרט בנדר אין צריך לשאלה רק באדם דהוי אין ברירה וכמ"ש הרמב"ן דאדם מלא חרטה ומשא"כ לקב"ה וא"כ א"ש מ"ש. אך מקשה הש"ס ל"ל לאליהו לאישתבועי דהא אליהו אשתבע כדי להתקיים מה שכתוב בתורה לאפוקי מאחאב (ט) וא"כ לטל למה ליה לאשתבועי ומתורץ קו' הראב"ד: סימן מט [מסכת ראש השנה דף כ"ח ע"א וע"ב

] שלחו ליה לאבוהו דשמואל וכו'. אמר רבא זאת אומרת וכו'. ובע"ב תוד"ה ומנא תימרא וכו'. ותימא מאי אולמי' כו'. והמהרש"א הניח בצ"ע דזו היא קו' הש"ס. וכתב ספר כפות תמרים דלשון ומנא תימרא קשה ע"ש. והנה לתירוץ התוס' קשה על קו' הש"ס דל"ק. דבאמת רבא מביא ראיה לשיטתיה דס"ל דשלא בזמנו לא עובר

וי"ל דהנה התוס' הקשה בא"ד משופר גופיה בפ' בתרא דף ל"ד ע"ב ואע"ג דכבר תקעו ויצאו מ"מ אי אתרמי ציבורא אחרינא וכו'. ועוד הקשו התוס' דאע"ג דעבר זמנו מ"מ אי מכוון לשם מצוה עובר דמסיק רבא שלא בזמנו בעי כונה. וי"ל משום דאנן פסקינן דמברכין לשמוע קול שופר ולא לתקוע דעיקר הוי השמיעה. ומ"ה פסקינן דמדבר ואינו שומע פטור מן התקיעות. והנה אם תוקע ולא שמע דהיינו בתקע לתוך הבור וכו' לא יצא וא"כ לפי"ז מתורץ קושית התוס'. דהלא לפ"ז וא"כ מאי הוי בל תוסיף מאי דשמע ואם הוי תקע ולא שמע לא יצא וא"כ לא שייך אי אתרמי ציבורא אחרינא משום דכי הציבור האחר יוצא בשמיעה שלו הא הם צריכים לשמוע בעצמם וא"כ על השמיעה שלו הוי שפיר עבר זמנו ומה ענין שמיעה שלו לשמיעה של אחר וא"כ מתורץ קושית התוס' [משופר] ומוכח [עכ"פ לפי הך תירוץ] דשלא בזמנו לא עבר

והנה הט"א הקשה לפסק הלכה לר"ז דפסקינן דשלא בכונה לא יצא. וא"כ מכ"ש דאין עובר שלא