שו"ת ר' משולם איגרא עא

אפילו אם תמצא אח"כ נבילה מ"מ הוי צורך קצת דכיון דמחשבתו הוי להיתר וא"כ לא הוי הטעם משום שם משמעון ובאמת לא בעינן מלאכת מחשבת ומתורץ שפיר הקושיא על המג"א

ומתורץ שפיר הרמב"ם והרא"ש. משום דבאמת הרמב"ם לשיטתו אזיל שלא פסק גבי שם משמעון וגבי זרק ד' וכוונתו לזרוק שמונה כר"ש, וא"כ שפיר קשה אמאי יהיה מסוכנת [מותר לשחוט ביו"ט] דהא מסוכנת לא שייך דאוקמה אחזקה מקודם וכמ"ש הפ"י וכן הב"ח דהא מסוכנת רובה לתיתה ועדיף מחזקה. ולא שייך לומר שם משמעון כיון דהרמב"ם לא פסק כן. וצ"ל דהוי כמו צורך קצת משום דהוא כוונתו לאכול ואמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. וצורך קצת הוי דכוונתו לאכול וא"כ צריך שיאכל דאל"כ לא הוי לא כוונתו ולא עשייתו לאחר שתהיה מסוכנת [אינה מפרכסת] ומש"ה כתב הרמב"ם שיהיה כוונתו לאכול כדי שתהיה מחשבתו צורך קצת ואמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ומתורץ שפיר הרמב"ם דבעינן לפסק הלכה דוקא שיהיה כוונתו לאכול וכמ"ש ומתורץ שפיר

ולפ"ז י"ל הרא"ש דבעי ג"כ הפריס ע"ג קרקע בעגל שנולד ביו"ט ותמהו עליו כל הפוסקים דהא ר"נ פסק (ט) דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים. ותירץ הד"מ דאעפ"כ איכא ריעותא ואסור לשחטו ביו"ט דלמא ימצא אח"כ טריפה ונמצא דשחט למפרע באיסור ביו"ט. אך הפר"ח הקשה עליו דהא משמע בחולין דאם ליתא לדר"נ אזי מוקמינן דהפריס עג"ק משא"כ לר"נ אין צריך לאוקמא דהפריס עג"ק וא"כ אנן דקיימ"ל כר"נ למה פסק דבעי הפרים עג"ק

וי"ל דהנה הרא"ש תירץ הכא על הך קושיא דמסוכנת אמאי מותר לשחטו ביו"ט דלמא לא יפרכס קודם השחיטה כקושית הפ"י דהנה הרמב"ם כתב (י) דרק מלאכת עבודה נאסר ביו"ט אבל מה שצריך לאכול בו ביום זאת לא מקרי מלאכת עבודה ולא הוי כלל בכלל לאו יע"ש במ"מ ובל"מ דהביא דברי מהר"י בן חביב. והנה מש"ה מסוכנת] מותר לשחוט דהוי דבר שאינו מתכוין דהא הוא סבור דעשה בהיתר משום דצריך לאכול וא"כ לא הוי בכלל מלאכת עבודה וא"כ אפילו אם תמות אח"כ מותר כמו דאיתא גבי גורר לר"ש דמותר אם לא הוי פסיק רישא. אך המגיני שלמה כתב בשבת דדוקא היכא דמכוין לדבר שאינו מלאכה אבל אם מכוין לדבר שהוא מלאכה רק דהתורה התירה זאת מיקרי כוונה למלאכה. וא"כ הכי מקשה בש"ס ממסוכנת אלמא דאמרינן הואיל דא"ל כקושיא הנ"ל דאתיא כר"י ולא אזלינן בתר כוונתו רק בתר מעשה דהא כמ"ש לעיל דקשה קושית הפ"י דאימא לא יפרכס. וצ"ל מכח שם משמעון דהוי הטעם משום מלאכת מחשבת. וא"כ אלמא דס"ל דאזלינן בתר כוונתו ואעפ"כ פסקינן כן במתניתין דאמרינן הואיל ומקשה שפיר

וא"ל [דמש"ה לא חיישינן דלמא לא יפרכס] כפי הך תירוץ דהוי הטעם משום דבר שאינו מתכוין (כ) והנה הפ"י כתב בפסחים דף כ"ה דאפילו לר"י דאסר אפילו אינו מתכוין ה"מ דעושה מעשה (בהך) [כהך] דגורר דאם יעשה חריץ הוי מעשה דיעשה גומא בקרקע ויעשה הוא [מלאכה] משא"כ היכא דלא עושה מעשה גם ר"י מודה דשרי. וא"כ בכאן לא עושה מעשה דמעצמו ימות גם ר"י מודה דשרי (ל) אך אם [אינו מכוון לאכול ורק ההיתר משום דהא] אמרינן הואיל א"כ ג"כ השתא עושה מלאכה מלאכת עבודה דלא צריכה ביו"ט אך דהתורה התירה משום הואיל. והוי כמו דכתב בספר המגיני שלמה הנ"ל דכיון דכוונתו למלאכה אפילו הוי בהיתר דהתורה התירה לה מ"מ מקרי מלאכה דכוונתו למלאכה רק דהתורה התירה וא"כ הוי כמו מכוין. וא"כ לא שייך הך תירוץ (מ) שם משמעון ואם כן מקשה שפיר אך התרצן משני דגמר בלבו לאכול. וא"כ שפיר הוי כוונתו לדבר שאינו מלאכה מלאכת עבודה ואם כן הוי עיקר התירוץ מכח דהוי דבר שאינו מתכוון ולא עשה מעשה [כנ"ל] ולכן שרי. ואתיא כר"י ומש"ה ס"ל דאמרינן הואיל ושרי בהפשט. ולר"ש לא אמרינן הואיל

ומכאן מוכח הרא"ש [דבעי ג"כ הפריס עג"ק] דכיון דעיקר הקושיא [ממסוכנת] קאי מכח קושיית הפ"י דהאיך שרי [לשחוט] מסוכנת כיון דהוי ספק ולא מקרי חזקה להיתירא וסוגיא דחולין ס"ל דמשום ספק אע"ג דלא איתחזק שרי והרא"ש פסק כסוגיא דפסחים הנ"ל ומתורץ שפיר הרא"ש ולא קשה קושיות הפר"ח: סימן מא

הנה מה שהקשה המג"א בסימן תק"ו ס"ק יו"ד על המרדכי דס"ל דאסור לאפות עיסה שנילושה בעיו"ט ולא הפריש ממנה חלה כמו עיסה חציה של עכו"ם. ממתניתין פ"ג דפסחים דהתם ג"כ מותר להפרישה אי לאו משום איסור חמץ ע"ש

י"ל דהנה כ' הפוסקים סי' תקי"ב סעיף ב'. אם העיסה הוי של הבני חילא רק בשביל הנאת אפיה נותנין רשות ליטול אחד מהן מותר לאפות להם. והטעם משום דהוי כמו מכשירין דאי אפשר לעשותן מערב יו"ט. דהא אפילו בשלהן לא הוי בגוף אוכל נפש דישראל. רק דבלתי שיאפה הכל א"א לעשות אפ"ה שלו. אלמא דהוי כמו מכשירין. ובמכשירין הוי הדין דמותר דוקא מה שא"א לעשותן מערב יו"ט. א"כ שפיר כ' שם המרדכי בהא דעיסה של עיו"ט. וא"כ הוי אפשר לעשותה מעיו"ט. והא דפסחים הא נטמאה ביו"ט לאתר שגלגלה ולא ידע מעיו"ט שתטמא. וכן אפילו בעיסה שנילושה ביו"ט עכשיו בזמן הזה דאין הכהנים אוכלים הוי אפשר לעשות העיסה ולהפריש הכל בעיו"ט ואסור. ומתורץ שפיר קושית המג"א: בהלכות תענית

שאלה מי שענה אמן. אחר ברכת החזן להמתענים בה"ב. אם צריך לכתחלה התרה בכדי לצאת ידי שמים לאפוקי נפשיה מפלוגתא (א)

תשובה הנה בסימן קס"ח כתב רמ"א בסעיף ב' דבתענית בה"ב אם לא קיבל עליו בשעת מנחה אלא בעניית אמן לחוד מותר לאכול על סעודת מצוה בלא התרה. ואם קיבל עליו בשעת מנתה צריך התרה. והמ"א בס"ק י"א חולק דאפי' קיבל עליו בשעת מנחה מותר לאכול בסעודת מצוה בלא התרה עיי"ש: והנה אם הדין בבה"ב דלסעודת מצוה אין צריך להישאל. וכפסק רמ"א. והנה אפי' אם ענה אמן בשעת שאמר החזן אפ"ה אין צריך להתענות ורשאי לאכול בסעודת