שו"ת ר' משולם איגרא סח

להחג הסכות. ומשני תפסת מועט תפסת. תפסת מרובה לא תפסת ופי' התוס' בסוכה דלא מצי לומר בכאן כמו בכל הש"ס דמרובה אין לדבר סוף וקץ. אך הא בכאן יש קץ דהוי רק שמונה אך בכאן הוי הפי' דהא בשלמא אם נימא מועט עכ"פ הוי אמת. דמועט אם נימא הוי אמת דהא בכלל המרובה הוי נמי מועט ומשא"כ אם המרובה תפסת ללא הוי אמת כמו מועט אם הוי מועט אמת. וא"כ לפי"ז יהא תיקשי דילמא שמונה ולא שייך תו תירוץ הש"ס תפסת מרובה לא תפסת דהיינו בשלמא במועט הוי בכלל מאתים מנה. דהא בכאן אם נימא תפסת מרובה יכול להיות דעצרת אחר השבת (מ) וא"כ אם חל שבת ביום שביעי [של פסח] הוי עצרת לאחר ששה ימים שה"ל באמת השתא. ומשא"כ אם נימא דהוי תשלומין רק שבעה. וא"כ הוי בודאי עצרת דהוי התחלת המנין מלאחר יו"ט של פסח דאל"כ תיקשי ל"ל דראב"י דהא הוי שביעי שבת וכקו' הגאון הנ"ל. וא"כ חל עצרת מקודם וא"כ לא שייך דמנה בכלל מאתים והוי המועט בודאי אמת. דהא לא הוי אמת דהוי שבעה ימים אחרים. ולא אותן הימים דאמרינן אם הוי שמונה ימים תשלומין. וא"כ לא הוי המועט בודאי אמת ולא שייך תפסת מרובה לא תפסת. וא"כ לא קשה קושית הגאון הנ"ל

אך מ"ה כי אמרינן דמה חודש למנויו אף עצרת למנויו וא"כ עכ"פ לא יותר משבעה ימים דהא מנויו אין יותר משבעה ימים. וא"כ לא מצי להיות יותר משבעה ימים. וא"כ אי אמרינן כס' הצדוקין תקשי ל"ל דראב"י דהא הוי שביעי שבת ויותר משביעי לא מצי להיות דעכ"פ או שביעי או יום אחד [דהוי מצי] (נ)

וא"כ בזה מיושב קו' התוס' הנ"ל (ס) דבאמת כי מוקמינן על הך [דרשה] דששה מן החדש ושבעה מן הישן כדי לסתור סברת הצדוקין. וא"כ תיקשי כנ"ל כקו' הגאון הנ"ל דבל"ה לא מצי להיות כס' הצדוקין דכיון דלא מצי להיות יותר משבעה ימים מכח דרבה בר שמואל. א"ו דמה שביעי עצור אף ששה עצור וא"כ כיון דבאמת חה"מ נמי אסור בדבר שאינו אבוד. וא"כ שפיר [איצטריך קרא דובקצרכם] דמותר בשבועות בתשלומין בדבר שאינו אבוד (ע) וא"כ שפיר מוכח תרוייהו. ול"ל דילמא על זה לחוד דהוי רשות לאכול מצה [ומנלן הך דרשה דששה מן החדש וכו'] דאל"כ תקשי ל"ל שבעה וששי יכתוב רק שבעה ימים לא תאכל חמץ וממילא ידעינן דהוי רשות. וכן מתורץ דילמא על זה דהוי ששה מן החדש. דממילא מוכח דהוי רשות. דאל"כ תקשי הא אמרינן דאם עשאו לחמי תודה אינו יוצא משום דבעינן מצה המשתמרת לשם שבעה ימים וזה אינו ראוי דלאחר יום אחד הוי נותר. וא"כ מ"ה אם נאמר דששה הוי מן חדש. וא"כ הא לא הוי מצה המשתמרת לשם שבעה דיאכל ממנה כל שבעה דהא הוי יום אחד בראשון אסור מן החדש. והכי איתא בסוכה דאינו עושה סוכה על גמל משום הך טעמא דסוכה לשם שבעה בעינן. וכן על גבי אילן משום דביו"ט אסור לעלות במחובר וכ"ע מודו בזה רק דטעמא דמאן דפליג משום דהוי רק מדרבנן אסור להשתמש בב"ח ובמחובר. והא דעושין סוכה בחה"מ הוי טעמא מקרא שם. והוי חילוק הואיל דהוי ראוי מקודם עיי"ש. וכתב' התורה סתם ששה מן החדש ומשמע כל אכילה יהא מן החדש ואין צריך לאכול אכילה אחרת. א"ו דהוי רשות והוי שפיר שמעינן כל החלתא [דרשות] מהך דמוקי לששה מן החדש. וממילא מוכח הני תלתא ומתורץ קו' התוס'

אך דקשה דאמר רבא שם במנחות [דף ס"ו ע"א] ליק אי"ל פירכא לבר מהנך תנאי בתרא בין בברייתא קמייתא בין בברייתא בתראי עיי"ש והנה רבא מקשה על הנך תנאי קמאי דילמא ביו"ט אחרון. וא"כ לפי"ז אם ביו"ט אחרון וא"כ לא מוכח תרוייהו דילמא רק על חדש ששה (פ) ול"ק קו' הגאון הנ"ל. די"ל דדילמא ביו"ט אחרון ושפיר הוי אמינא דאסור בעשיית מלאכה בתשלומין (צ) אך י"ל דבאמת הוי מלאכת חה"מ מדרבנן ומאן דדריש דהוי מן התורה באמת על זה התנא ע"כ ס"ל כמו הנך תנאים דלא דרשי רק דלא אמרינן דילמא הוי רק לאחר שבת אבל על יו"ט אחרון לא מתרצי כלום. ועוד דעל זה לא שייך פירכא דעכ"פ יהא מוכח דהקרא הוי לבתר יומא קמא. רק דתקשי דלא יהא מוכח מלאכת חה"מ מן התורה. ורבא רוצה לומר דעל הנך תנאי לא מוכח דהוי בתר יומא קמא. או דהא בחגיגה יש למודים דח"ה אסור מן התורה מכח ק"ו יע"ש היטב

ומתורץ בזה הרמב"ם דכתב דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה ויליף מהיקשא [דחג השבועות לחג המצות]. ובאמת להרמב"ם הא בעינן [הקרא] על בל תאחר. אך י"ל דבאמת הפ"י מקשה מאי פריך. ות"ק תשלומין לעצרת מנ"ל דילמא דהוי כמו דהוי עכ"פ מיתור חג המצות דבי' פתח ומ"ה מוכח תרווייהו (ק). אך י"ל דא"כ אכתי קשה מנלן תשלומין דילמא אי לאו חג המצות ולא הוי כתיב רק חג הסכות. ה"א דעל תשלומין לעצרת בשמונה ימים כמו ח"ה. ואפשר לא הוי מוקי בבל תאחר. ולא הוי ידעינן אם לבל תאחר או לתשלומין כל שבעה. אך מש"ה כתיב ג"כ חג המצות והוי ע"כ אחד מיותר. וא"כ אתי על בל תאחר ודאי. וא"כ לאחר כך דמיצריך למיכתב לא מוכח כלום רק בל תאחר לבד ולא לתשלומין (ר) וע"ז שפיר משני דיליף עכ"פ דמה חודש למנויו. והן דנימא על יום או על שבוע. עכ"פ לא יותר משבעה ימים ושפיר יליף כקושית הפ"י [מחג המצות דבי' פתח] ולא הוי מטעינן דיליף מסוכה דשמונה ימים ומתורץ שפיר

ובזה מיושב קושית המהרש"א בחגיגה דף י"ז ע"ב האיך יליף מאמרה תורה וכו' דניליף מיובל דמונין שנים ואין מונין שנים [שמטין] וכן הקשו התוס' דנימא תפסת מועט תפסת והוי רק חד יומא ע"ש. ולפי מ"ש לעיל מתורץ דבאמת אין צריך רק דלא נימא יותר משבעה

והנה על מה דתי' המהרש"א דסמיך על לימוד דראב"י קשה הא ר"י פליג על זה. וא"כ ע"כ לר"י לא הוי רק או דברגל אחד או בשני רגלים, ואמאי פסק הרמב"ם דלא כר"י. וע"ק אליבא דר"י גופא הא הוא אמר הלכה כסתם משנה. וא"ל כסתמא דיחידאי לא אמר ומתניתין כר"ש דהוי יחיד. הא הוא גם כרבנן לא ס"ל ומפסיק רק כיחידאי וא"כ אמאי אין הלכה כסתם מתני'. ולפמ"ש א"ש דלת"ק אין צריך לומר כראב"י. אך כמ"ש לעיל דהוי כקו' הפ"י למה לי חג המצות. וא"ל דאפשר