שו"ת ר' משולם איגרא סו

וי"ל דהנה בביצה דף י"ב דא"ל מני ב"ש דאמר לא אמרינן מתוך וכו' והקשה הפ"י דילמא הטעם משום מפרק (א) וי"ל דהנה התוס' הקשו בפסחים וביבמות דבעינן למילף דעשה דוחה ל"ת מחדא ומשני שכן תדיר והקשו דניליף מחד מפסח ותמיד וחד מהנך קרבנות מעומר ושתי הלחם עיי"ש. וי"ל דהנה התוס' הקשו ביבמות האיך ילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת דהא הותרה כלאים מכללה לכהנים. ותי' התוס' דהתם נמי משום דעשה דוחה ל"ת. ועוד דצורך עבודה שאני ולא חשיב הותרה מכללה (ב) וא"כ לעניין צורך עבודה שפיר הוי הותרה מכללה לענין צורך עבודה ומ"ה דחי. אך דקשה לפי הסברא הנ"ל וכן הוא בתשובת הרשב"א דמה דהותר מכללה הוי כמו לאו שאינו שוה בכל. וא"כ קשה לפמ"ש הרשב"א בשבת בדף כ"ד דאפילו דאפשר לעשותו למחר מ"מ כיון דאי אפשר לעשותו היום מיד אפשר דדחי. וא"כ אמאי לא דחי שאר קרבנות שבת דהא לאו שאינו שוה בכל אפילו יש לו עשה ג"כ אפ"ה דחי. אך י"ל דמ"ה לא דחי דהנה הש"ס במנחות (ג) כי ילפינן מק"ו דאינו רשאי להקריב טריפה מק"ו דב"מ (ד) ואמרינן שבת תוכיח דאסור להדיוט ומותר לגבוה ומשני משום דמצותו בכך. ופירש"י משום דאי אפשר בע"א. וא"כ כיון דאפשר לעשותו למחר וא"כ אינו דוחה הואיל דאסור להדיוט

אך גבי יו"ט קשה דהא שרי להדיוט. אך י"ל דהא התוס' כתבו (ה) כיון דכתיב לכם ולא לגבוה וא"כ נימא אהדרי' לאיסורא קמא [ואמאי אינו לוקה לב"ה] ותי' כיון דכתוב ההיתר כפירוש לא אמרינן אהדרי' לאיסורא משא"כ לעניין זה שפיר אמרינן אהדרי'. אך דהא התוס' כתבו בפ' ג"ה דלא שייך לומר אהדרי' רק בזה שבא הכתוב להתיר ואמרינן דלענין זה לא הוי היתר וא"כ בזה לעניין איסור שחוטה שפיר שייך לומר דאהדרי' דקודם ההיתר הוי אסור. אך לעניין מפרק אפילו קודם ההיתר נמי שרי משום דאתי עשה ודחי ל"ת הואיל והותרה מכללה. וא"ל דהא אסורה להדיוט דז"א דלענין מפרק לא שייך זאת דהא אמרינן מליקה תוכיח דאסורה להדיוט ושרי לגבוה ומשני משום דקדושתה אוסרתה. ופי' התוס' משום דעי"ז דקדושתה נאסרה לשחוט כחולין ודוקא מליקה. וא"כ ה"נ לעניין מפרק דרק ע"י זה דהוי קדשים אסור משום מפרק דצריך לדם וא"כ קודם ההיתר נמי ליכא איסור משום מפרק ומתורץ קושית הפ"י

והנה בכאן קשה הא התשב"ץ מביא בחלק השלישי בסימן ל"ז דף י"ג דנשאל לפני הראב"ד בפיקוח נפש דדוחה שבת וא"כ אם יש בכאן נבילה לאכול ויש בכאן בהמה לשחוט ומסיק הראב"ד דידחה שבת אע"ג דהוי סקילה ונבילה הוי רק לאו בעלמא וכתב התשב"ץ הטעם דכיון דבל"ה יהא נדחה שבת בבישול ואמרינן הואיל והותרה הותרה. והנה התוס' מקשה (ו) אע"ג דלכתחלה הוי מצוה דוקא בלילה. מ"מ לא הוי דומיא דתמיד עיי"ש. והנה באמת הא דבעינן למילף מתמיד הוי משום דאין עשה דותה ל"ת ועשה שיש בו כרת דשבת הוי ל"ת ועשה שיש בו כרת. והנה כיון דהדין דאפילו לאו בעלמא נבילה מ"מ עדיף טפי למיחל שבת. מכ"ש בכאן דכיון דבל"ה ידחה שבת גבי הקטרה. ממילא אפילו משום עשה עדיף דלחלל שבת כי היכי דיקיים עשה דהא עשה עדיף מלאו בעלמא

אך באמת י"ל דזה הטעם לא שייך רק אם נימא דשבת הותרה. וא"כ שייך לומר מיגו דאשתרי לענין הקטרה אישתרי נמי לענין קצירה. משא"כ היכא דהוי רק דיחוי. וכותי' איתא בזבחים מי דמי התם הואיל ואשתרי אבל טומאה דיחוי יע"ש בזבחים דף ל"ג ע"ב. אך באמת האיך שייך דשבת הותרה לעניין הקטרה דהא קשה דכיון דאסורה [להדיוט] אמאי שרי לגבוה. וצ"ל משום הואיל ואי אפשר בע"א וכפירש"י וא"כ הוי רק דיחוי. אך באמת שם איירי לעניין הקטרת אימורין. והנה הא מקלקל פטור. אך דהמצוה חשיבא תיקון כמו גבי מילה וא"כ הוי קדושתה אסרתה. וא"כ ל"ק דהואיל דאסורה להדיוט דהוי כמו מליקה ול"ק מידי וא"כ בכאן לענין הקטרה שפיר הוי היתר ולא שייך לומר דהא אסורה להדיוט משום דהא הוי מקלקל אך המצוה הוי תיקון וא"כ הוי קדושתה אוסרתה דע"י זה בא האיסור וא"כ שפיר הוי היתר. וא"כ בכאן הא הסוגיא אזלינן במנחות אליבא דר"ש. ור"ש ס"ל מקלקל בהבערה חייב [בשבת דף ק"ו ע"א] וא"כ לא הוי קדושתה אוסרתה. וא"כ צ"ל משום דאי אפשר בע"א וא"כ הוי רק דיחוי וא"כ לא שייך לומר מיגו דהותרה לענין הקטרה דהא הוי רק דיחוי (ז) משא"כ הרמב"ם דפסק כמ"ד מקלקל בהבערה פטור. ורק המצוה חשיב תיקון וא"כ הוי קדושתה אוסרתה וא"כ הוי באמת היתר ואמרינן שפיר הואיל ואשתרי אישתרי נמי לענין קצירה. וא"ל דנגד הקצירה הא אסורה להדיוט. י"ל דזה בעצמו הוי החילוק כיון דבל"ה הוי ההיתר ואמרינן מיגו דהותרה לעניין הקטרה הותרה נמי לענין קצירה. משא"כ בהדיוט דלא שייך זאת לומר דבאמת אע"ג דקדושתה רק אוסרתה. עכ"פ איכא חילול שבת. אך דלא שייך לומר הואיל דאסורה להדיוט. וא"כ מתורץ שפיר הרמב"ם

ובזה מיושב קושית תוס' הנ"ל במנחות דף ס"ח ע"ב ד"ה לא אי אמרת תימא וכו' יע"ש. וי"ל דהנה רב אמר במנחות דף ד' ע"א מנחת העומר שהקטיר (ח) ומקשה שם ממתניתין דכל המנחות וכו' ואמאי לא קתני חוץ מן העומר. ולבסוף מסיק רבא בדף ה' ע"ב דלא פסול כלל מחשבה בעומר משום דאין המחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה ופי' התוס' משום דאין ראוי לעבודה משום דהא קודם לעומר פסול לשום קרבן משום ממשקה ישראל יע"ש. אך דקשה דמקשה שם ממליקה [דפסול להדיוט ומותר לגבוה] ומשני משום דקדושתה אוסרתה. ופי' התוס' דמשום דזה דקדוש גורם לה דהוי דוקא מליקה. וא"כ באמת הא אמרינן דפעם כתיב עד עצם היום הזה ופעם עד יום הביאכם. ומשני בזמן שבית המקדש קיים אזי דוקא הקרבן להתיר ובזמן שאין ב"ה קיים אזי האיר המזרח מתיר. וא"כ לאחר שנמדד העומר בעישרון ולוג שמן דזה הוי הכל קדוש. וא"כ תו ל"ק דא"כ הוי נימא קדושתה אוסרתה דאם לא הוי קדוש וא"כ השתא הוי ביום (ט) [וא"כ] אי ס"ל נקצר ביום פסול אי אפשר להקריב עומר אחר וא"כ הוי האיר המזרח מתיר כמו בזמן שאין ב"ה קיים. וא"כ הוי קדושתה