שו"ת ר' משולם איגרא סד

הנה הרמב"ם כתב בהלכות שביתת עשור [פ"ב ה"ד] דלענין שתי' דרביעית לא מצרפין רק בדהך דשותה רביעית ולא בכא"פ. והביא ה"ה דפליגי עליו ומביא ראי' ממתניתין דכריתות עיי"ש

וי"ל דמוכח מסוגיא דפסחים בדף מ"ד ע"ב דפריך שם ומנלן דס"ל לר"ע היתר מצטרף לאיסור ודילמא מיין לחוד וכ"ת מיין לחוד פשיטא עיי"ש. ומאי פשיטא דהא בעינן קרא דאמרינן טעם כעיקר [ומצורף בכדי א"פ] דהא כן כתב הרמב"ם (ז) דדוקא בנזיר בא"פ ואין מצרף היתר לאיסור ומשרת אתי על זה עיי"ש. ולשיטת התוס' קשה דילמא ה"פ דהוי מצרף אותו הפת שנבלע אע"ג דאין היתר מצרף לאיסור היינו אותו החצי שלא נבלע הא אותו שנבלע מצרף. דלשיטת התוס' הוי ההיתר ג"כ אותו שנבלע בו. אך דהנה התוס' הקשו (ח) לאביי דיליף מבשר בחלב וא"כ למה לי משרת עיי"ש וי"ל דהכי כתב הרמב"ם בהלכות נזירות דאשמעינן [קרא במשרת] אע"ג דאם הוי ביין לחוד לא מצרף רק בכדי שתיית רביעית וא"כ אם יש פת לא הוי כשיעור שתיית רביעית דהוי חלוק מעט וא"כ אם יש עוד פת ושהה בפת וא"כ קודם שישתה רביעית משהה יותר והוי גזירת הכתוב דאפ"ה בכאן מצרף בכא"פ הך רביעית וכן כתב הרמב"ם ובזה מיושב הא דכתב הרמב"ם גבי שכר המדי כזית בכא"פ דבזה הוי גזירת הכתוב דחשבינן לעניין זה כאילו הוי ההיתר ג"כ איסור דעכ"פ בכא"פ מצרף. וא"כ זה א"ש לרבנן דמשנה ראשונה [בנזיר דף ל"ד ע"ב] דס"ל דרביעית יין ולא בכזית ומשא"כ לר"ע דגם ביין הוי שיעור בכזית קשה מאי קמ"ל וע"ז אמר דהוא גופא אתי לאשמעינן לאפוקי ממשנה ראשונה ורק בכזית בשתי' ג"כ ויש ראי' להרמב"ם מק' דפריך הש"ס פשיטא ומשמע דגם דשרה עכ"פ כשיעור רביעית בעינן דאמרינן זו משנה ראשונה ר"ע אומר אפילו שרה פתו מצרף ומשמע לת"ק לא הוי הדין כן דהוי בכזית רק בכדי שתיית רביעית אע"ג דבא לאוכל כנ"ל ומתורץ שפיר הרמב"ם דלעיל

ה ועי"ל הרמב"ם דלעיל [בתחילת הסוגיא] דכתב אסורין ואין לוקין וכתב הפ"י וא"ל דאין מזהירין מן הדין [ומ"ה אין לוקין] וא"כ הא הש"ס אמר צריכותא כנ"ל

וי"ל משום דהנה הב"י כתב בהלכות י"ה [סימן תרי"ב] אע"ג דהדין דאוכלין שאינן ראוים לאכילה פטור אבל אסור וכתב הב"י לחלק דאפשר דדוקא בשיעור שלם הא בחצי שיעור ואין ראוי פטור [ומותר] ויש ליתן טעם משום דאמרינן לא אר"ש כזית למלקות רק לקרבן וכתב הריטב"א במס' מכות בשם הרמ"ה דכיון דהוא שוגג לא שייך אחשבי'. ור"ל כוונת הדברים דבאמת כ"ז דהוי איסורא א"ל דאילו הוי ידע דהוי איסור לא הוי אכל ולא אחשבי' וא"כ [השתא נמי] הוי כמו לא אחשבי' וא"כ [מ"ה מותר גבי] חצי שיעור [דאמאי] הוי אסור [הוא משום] דעדיין ראוי לצרף אם יבוא עוד. וא"כ באמת אין כוונתו לאכל השתא. ואם יאכל עוד הוי על אכילת החצי שיעור הראשונה כמו שוגג ואין מצרף דכיון דלא שייך אחשבי'. היוצא לנו מזה בשלא כדרך אכילתן לא שייך אחשבי' אלא בכזית וחצי שיעור מותר

והנה במס' שבת [דף צ'] הוי איבעי' זרק כזית טומאה אם נימא מיגו דאחשבי' לעניין טומאה. וכתבו התוס' דאע"ג דתרומה טמאה ליכא נ"מ רק לעשה והוי עשה וחצי שיעור בל"ה אסור אפ"ה דכיון דכזית הוי בכל כתורה הוי אחשבי'. וא"כ לפ"ז אם יאכל כזית שלא כדרך אכילתן. והנה הא בעינן דוקא כזית דפחות מזית שרי כנ"ל וא"כ כזית הוי בכל התורה כולה. אע"ג דהוי שלא כדרך אכילתן עכ"פ בכל התורה כמו שם לעניין הוצאה אע"ג דלא הוי כלל לעניין אכילה וא"כ הוי חשוב ושפיר לוקין. אך זה הוי איבעי' והש"ס פריך ומצרכי בכדי דלא יהא נפשוט איבעי' מכאן דלא אמרינן מיגו דאחשבי' אך הרמב"ם דפסק דאין לוקין דילמא לא אמרינן דאחשבי' והוי אין מזהירין מן הדין ומספק אין לוקין

והנה הא דכתב הרמב"ם בטבל דמשקין היוצאין הוי רק לאיסורא ולא למלקות. ול"ק דאמאי לא יליף חילול חילול מתרומה ליין ושמן. וי"ל דהנה באמת כתב רבינו משקין היוצאין מהן והנה בטבל לא שייך זאת רק בשאר משקין. ומשא"כ בטבל דיין ושמן לא שייך לומר דמשקין היוצאין מהן או כמותן או לאו [דכיון] דהוי השתא התחלה דחיוב דכיון דנקבע למעשר הוי השתא חייב במעשר ותרויהו אין החיוב בא על מה דהוי מקודם טבל. וא"כ לא שייך בזה משקין היוצאין מהן כמותן רק בשאר משקין דהוי אם לא הוי חיוב מעיקרא לא הוי חיוב מהשתא בשאר משקין רק דגן ותירוש. רק דאתה רוצה לחייב על מה דהוי מקודם אוכל וכבר נתחייב ע"ז אמר דמשקין היוצאין מהן. ומשא"כ לעניין יין ושמן של טבל לא שייך לומר דמשקין היוצאין מהן כמותן. דאין החיוב על מה דיוצא מטבל דמעיקרא. רק דהוי השתא מתחיל החיוב ושפיר כתב הרמב"ם גבי טבל ג"כ משקין היוצאין מהן רק איסורא ולא למלקות

והנה כמ"ש לעיל (ט) ליישב קו' המהרש"א (י) עפ"י הך סברא דהיתרא בלע. כמו כן י"ל קו' המהרש"א עפ"י הך סברא דכתוב לעיל עפ"י סברת המ"א וחק יעקב דהנה שם אם אמרינן נ"ט לפגם אסור (כ) ע"כ הוי הטעם מכח דהוי זיעה בעלמא. ונמחה הוי הטעם מכח סברת המ"א וח"י [משום דאשתני לדבר המותר כנ"ל] וא"כ (ל) ולא שייך [תי' התוס' משום] דבא לאוכל כנ"ל ומאי הוי דבא לאוכל הא הוי זיעה בעלמא וא"כ תקשי ל"ל קרא. וע"כ צ"ל דאיירי מאיסורין דבב"ח דהתורה אסרה החלב ולא שייך זיעה בעלמא. ובפסחים צ"ל עפ"י הקו' דמנלן נזיר (מ) דהתורה ציוה להגעיל בשביל כל איסורים וא"כ לא אפשר לומר דנ"ט לפגם אסור בגיעולי עכו"ם והכל כדלעיל

והנה י"ל דבאמת הסוגיא דמקשה ומצריך מכח עשה דגיעולי עכו"ם [והוי ק"ו ועשה ושפיר מזהירין] והרמב"ם ס"ל דגיעולי עכו"ם חידוש ורק ממשרת (נ) וכדלעיל

ועי"ל קושית התוס' [בחולין דף ק"כ] דלר' יוסי הגלילי [דלא חשיב חלב הותר] ל"ל נפש גבי תלב. וי"ל דלא מצי למילף מחמץ. דהא הוי הדין גבי חמץ דרבוי כל דאמרינן איחשובי איחשב [עיי"ש בפסחים דף מ"ג ע"א] גבי אי דאכיל לכזית בטלה דעתו. וא"כ מ"ה חייב