שו"ת ר' משולם איגרא סג

ראיה מן ערלה (נ) ולא מייתי תיובתא מן חמץ וחלב ושאר שנתרבו. ועוד הקשה הח"צ שם דמשמע דאין חילוק בין נמחה הגוף או משקין מדפריך ל"ל קרא על שרצים (ס) או דרצה למילף [ע"ש]

וי"ל דהנה באמת לפי דפסק הרמב"ם פרק ב' מהל' מ"א הלכה כ"א גבי שרצים ואפילו סרכה. ופי' הרב המגיד דראוי לאכילת אדם. והפר"ח פ' אע"ג דאין ראוי לאכילת אדם. וא"כ לפ"ז לא שייך גבי שרצים מכח שלא כדרך אכילתן דהא אפי' סירחה חייב. ועכצ"ל דהוי רק מכח זיעה בעלמא. וא"כ תקשי קושית הח"צ וממ"נ איך מייתי ראיה. וע"ק לפי דעת ר"ז ל"ל לימוד בשרצים כיון דשם בודאי חייב שלא כדרך אכילתן. וי"ל דהנה הרמב"ם כתב פרק ארבעה עשר מהלכות מאכלות אסורות הלכה י', כל האוכלין אסורין אין חיוב עד שיאכל כדרך הנאתן כיצד הרי שהמחהו את החלב וגמעו כשהוא חם או שאוכל חלב חי. וכולן מקשין שכתב שלא כדרך הנאתן ושלא כדרך אכילתן. וי"ל דכוונת הרמב"ם בזה לתרץ קושית הח"צ דהכי מייתי ראיה. דבאמת מאכילה מעטינן משקין דהוי שלא כדרך אכילתן אך נפש אתו ומרבה. ופירש"י בחולין דהנפש נהנה ממנו. וכיון [שכן היכא] דבאמת באכילה לא הוי כן דרך אכילה משמע [דאימעוט] שלא כדרך אכילתן. וזה הא אין הנפש נהנה ממנו וא"כ ממילא פטור. ואדרבה ראיית ר"ז הוי מן חמץ וחלב ורק דהם ברייתא. והוא מביא ערלה דהוי מתניתין. והנה הא דמתרץ אביי משום דהוי זיעה בעלמא. ה"פ דהנה יש סוברים דמש"ה שרי הואיל ואשתני וכמו דמייתי ראיה לענין ברכות מזה (ע) והנה רבינו יונה ס"ל דאם הוי קמח ואשתני והוי דבש שרי (פ) וכתב המ"א ראיה [לאסור] דהא אמרינן (צ) דדם נעכר ונעשה חלב אלמא אע"ג דאשתני אסור ע"ש. וכתב החק יעקב (ק) דהא אם לא הוי שרי חלב וכל חלב אתיא מדם וא"כ מעולם לא אשתני לדבר המותר דלא הוי מותר כלל חלב בשלמא בדבש הוי דבש של היתר ע"ש והנה באמת זה ידוע דמשקין לא הוי בעולם בפ"ע רק דבא מן אוכל או מן המותר או מן איסור ואיך שייך דאשתני לדבר המותר ואמאי הוי מותר. דלא הוי מיתר מעולם רק אם בא מאוכל מותר. ומשא"כ נברר דאמר זיעה בעלמא אזי שפיר אע"ג דהמחהו יש להתיר גם כן דהא אשתני לדבר המותר דהוי משקין דהוי מכח זוכה בעלמא. ולא אתיא כלל מן הפרי דהוי רק זיעה והוי כאלו לא בא מן הפרי והוי בפ"ע. וא"כ גם שהמחה שרי ומש"ה מדמ' שפיר בש"ס ובעי קרא על גוף האיסו' שנמח' ג"כ ושפיר מתורץ ר"ז ומתורץ קו' הח"צ בחולין ג"כ. וא"כ הסוגיא בחולין אזלי לתירוץ של אביי דהוי זיעה ושפיר מדמה דהא [מטעם] שלא כדרך אכילתן לא הוי צריך בשרצים. ולפי ה"א של דעת ר"ז י"ל הפי' דהוי הטעם מכח משקין לא מיקרי אוכל. ואך א"כ תקשי [קושית התוס'] אמאי לא יליף מגיעולי א"י דהא לא שייך תירוץ התוס' [משום הואיל ובא לאוכל כו'] וכדלעיל דהוי היתרא בלע (ר). א"ו דהפי' רק מכח שלא כדרך אכילתן. ומשא"כ הך ברייתא ס"ל דלא יליף מגיעולי א"י כלל (ש). ומשא"כ ר"ז ס"ל דמשרת להיתר מצטרף לאיסור וע"כ יניף מגיעולי ח"י [דטעם כעיקר]. וא"כ לא הוי הטעם משום משקין [כנ"ל] ומשא"כ לבתר דאמר אביי משום זיעה בעלמא א"ש הכל כדלעיל

והנה בזה י"ל קו' התוס' (ת) דהא על ערלה יליף מפרי כו' דאין לוקין רק על יין ושמן ואמאי צריך לומר משום זיעה ותי' התוס' דפרי לא ממעט שאר מינים רק יליף דלוקין על יין ושמן ע"ש. והנה לכאורה קשה כיון דאיכא גז"ש תו ל"ל למילף למידי (א) דלמא באמת הא דאין לוקין על שאר משקין יליף מתרומה ולפמ"ש לעיל א"ש דגם מחמץ וחלב מוכח וכדלעיל

ועי"ל דהנה התוס' כתבו בחולין (ב) דאמרינן דחמץ לא אתיא מח"ב ונבילה דחמץ הי' לו שעת הכושר וכתבו התוס' אע"ג דקודם שמתה ה"ל שעת הכושר. ותי' התוס' דהוי אסור משום אמ"ה. אע"ג דלאו לאברים עומדת אסור משום אינו זבוח ע"ש. וא"כ קשה דהא אם אמרינן אין שחיטה לעוף מן התורה וזה [הקרא] הוי בנבילת עוף טהור וא"כ לא הוי עשה דזבוח קאי עלי' על עוף וא"כ הוי שפיר שעת הכושר. אך י"ל דהנה הפ"י כתב דחמץ לא מיקרי היתר לאיסורו דהא אסור להשהותו. והנה לרבא דפליג על ראב"י (ג). ושפיר משכחת ליה [היתר לאיסור] בחמץ של כותים דה"ל היתר לאחר הפסח דאין עובר בב"י וב"י. והנה ל"ק קושית התוס' [שם] מכי אגבה קניא יע"ש במגיני שלמה תירוץ על זה. וגם לראב"י משכחת לי' בחמץ ע"י תערובות אם נימא דחייב כרת ואינו עובר בב"י אע"ג דטעם כעיקר מן התורה וכמ"ש בס' ח"י (ד). וא"כ שפיר יליף מינה חדש. וזה טעם של הרמב"ם דפסק ג"כ בחדש דעכ"פ אסור. דילפינן במה הצד ול"ק [הא בחדש יש] היתר לאיסורו דהוי יליף מחמץ דג"כ יש היתר לאיסורו דאמת דגם חמץ של א"י אסור וסתמא כתוב אע"ג דהוי של נכרי [אע"ג דלפסק הרמב"ם ל"ק דפסק יש שחיטה לעוף מן התורה]. וא"כ ה"פ דבאמת עיקר ראיה שלו כדלעיל מדבעי בחמץ לימוד. ונפש לא שייך בכאן דהא אין הגוף נהנה וכמ"ש הרמב"ם והובא לעיל. רק דילמא הוי הטעם משום משקין. אך לפ"ז קשה דל"ל גמל וא"ל (ה) דהוי חלב חידוש. דלא הוי חידוש דהא באמ"ה אמרינן משקין לאו כיוצא בהן. אך אם הטעם משום שלא כדרך אכילתן הוי עכ"פ אסור כדין חצי שיעור. ומש"ה הוי שפיר חידוש. אך אם הטעם מכח משקין לא הוי חידוש דכיון דאמ"ה ליכא קרא דמשקין מרסורה שרי לגמרי. אך י"ל [דלהכי הוי חידוש] דילפינן [באמ"ה דמשקין לאו כיוצא בהן] כדלעיל [מחמץ] דע"כ חמץ איירי אפי' בשל כותי דאינו עובר ואפ"ה אסור והוי היתר לאיסורו [ושפיר יליף אמ"ה. ומש"ה] מייתי מתני' דערלה. וא"כ אפשר לומר דערלה תוכיח וכמ"ש הפ"י וא"כ עדיין קשה דלא הוי לי' חידוש. א"ו דהוי הטעם משום שלא כדרך אכילתן ואסורה כמו חצי שיעור כנ"ל ומשני דזיעה בעלמא ולא קשה (ו) דחלב לא הוי זיעה. ומתורץ שפיר קושית התוס'. והנה לפי מ"ש א"ש הרמב"ם דס"ל דלענין משקין יליף מגיעולי א"י ומש"ה לא נקט רק הך דלא צוה הקב"ה להגעיל בשבילם דאין נוהג בשל כותי וכדלעיל: