שו"ת ר' משולם איגרא ס

לפני הדיבור דוחה. והקשה הפ"י הא גם בפרשת בהעלותך כתיב. והוי עשה דלאחר הדיבור. וי"ל דבאמת לפמ"ש לעיל הוי קשה. הא ליתא בבל תאכל חמץ. אך דהנה התוס' בחולין דף ק' ע"ב בד"ה וכי תימא כו' דאמר ר' יהודא והלא לבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין לא נאסרה טמאה. ופירש התוס' (ל) אפילו אם נימא דטעמא דרבנן משום דגיד אסור ובשרו מותר. יצא זו שבשרו נמי אסור. מ"מ שפיר קאמר ר"י והלא לבני יעקב נאסר ועדיין לא נאסרה טמאה. וע"כ אין לומר כן דבשרו נאסר ע"ש. וא"כ הפי' כאן כמו כן. דהא במצרים [שנצטוו על מצה] עוד לא היה זה הדרש מי שאינו בבל תאכל כו' משום דבמצרים לא הוי להם איסור אחר. רק איסור חמץ נצטווה להם. וע"ז שפיר אמר הירושלמי דאין עשה לפני הדיבור דוחה. וא"כ ממ"נ ניחא דבמצרים. הך עשה דנאמרה במצרים לא דחי [משום דלפני הדיבור] ומאי דנאמר בבהעלותך ל"ק דכיון דלא הוי בבל תאכל חמץ. וא"ש הפירוש בירושלמי

וא"כ לפמ"ש לעיל הפי' דמ"ה מקשה הש"ס בקידושין ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכיל. גם המקשן ידע דמש"ה אסור להם מעיקרא לאכול דהוי להו המן ואח"כ כשפסק המן והוי דחק מש"ה שרי. רק דהתרצן אמר [דמעיקרא לא אכיל משום] דלא צריכו. ואפי לא הוי איסור. לא רצו לאכול דחביב להם המן יותר מן הלחם. וע"ז מייתי ראיה מן התורה. ובני ישראל כו' וכמ"ש הפני יהושע דכיון דעביד להם הקב"ה נס דנסתפקו ממן שבכליהם. דמעיקרא פסק המן מן השמים. וע"כ חביב להם המן יותר דאל"כ לא עביד הקב"ה נס בחנם וע"ש היטב

ג הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות תמידין ומוספין הלכה ה' דאין עומר בא אלא משל א"י. ופסק (מ) דחדש נוהג בח"ל. ובש"ס (נ) אמרינן [דר' יוסי בר יהודא ס"ל דתליא זה בזה. וכתב הלח"מ דהרמב"ם ס"ל כתנא דמתניתין. דסובר דאין תליא זה בזה. והקשה הפ"י בק"א דכל אריכות לשון הש"ס שם במנחות. וקסבר ר' יוסי בר' יהודא דחדש בח"ל מן התורה. משמע דתנא דס"ל דאין עומר בא מח"ל לא ס"ל כן. דאי חנא דמתניתין נמי ס"ל דחדש בח"ל אסור. ואפ"ה ס"ל דעומר אינו בא אלא מן הארץ. מראשית קצירכם. וא"כ לר' יוסי בר' יהודא עיקר חסר. שלא השיב על זה כלום. ובגמ' נמי לא מפרש מידי ע"ש בפ"י

וי"ל דהנה באמת אמרינן (ס) דפירות ח"ל שנכנסו לארץ. חייבים בחלה ובתרומות ומעשרות (ע). ורק הכ"מ כתב דהרמב"ם דכתב דרק מדבריהם. ותירץ ה"מ היכא דנתמרח בעודן בח"ל. וא"כ אימת דבאו לכלל חיוב תרומות ומעשרות. הוי בח"ל ונפטר פטורין אפילו אם באו הפירות אח"כ לא"י. אבל אם נתמרח בא"י דלא אתי לכלל חיוב בח"ל חייב מה"ת (פ). והנה הש"ס בירוש' מדמי איסור חדש גם כן לזה. וא"כ לענין איסור חדש דתליא בהבאת שליש. וכמ"ש בתוס' מס' פסחים (צ). וא"כ אם הוי בהבאת שליש בח"ל נפטור. אפילו אם בא אח"כ לא"י נפטור. וא"כ זה הוי ודאי האמת. אפי' אם לא תליא במאי דהוי חייב בחדש יביא ממנו עומר הא זה ודאי עכ"פ אמת. אם אין חל חדש בח"ל. אין רשאי להביא ממנו עומר. דאם אמרינן דרשאי להביא מח"ל אע"ג דאין שם איסור חדש הוי קשה. איך יביא מא"י עומר הא בעינן ממשקה ישראל. אך דהוי תירוץ דמצותו בכך (ק) וא"כ הא לא הוי מצותו בכך. דיכול להביא מח"ל דלא הוי איסור חדש. א"ו דאין רשאין להביא עומר מת"ל כיון דאין איסורן חדש בח"ל. ואם אין חדש חל בח"ל. אע"ג דבאו אח"כ לא"י. וא"כ אין רשאי להביא עומר ממנו. דכיון דאין חל על זה בח"ל איסור חדש. ואם כן אין רשאי להביא עומר ממנו. אך אם איסור חדש נוהג בח"ל וא"כ רק על הבאת עומר (ר) אזי בודאי יכולין להביא עומר ממנו (ש) וכמו דאיתא ברמב"ם (ת) גבי עיסה חצי' של א"י וחצי' של ישראל ולא הוו בכל אחד כשיעור. ואח"כ נתגייר הא"י והוסיף הגר על שלו וישראל על שלו עד שהשלים כל אחד עיסתו לכשיעור. דשל א"י חייב ושל ישראל פטור. והטעם בשלמא בשל ישראל הוי חייב מקודם. משא"כ בשל א"י שלא היתה לה שעת חובה (א) וכן איתא בש"ע יו"ד סימן שכ"ו סעיף ד'. וא"כ לענין הבאת עומר לא משכחת כלל בח"ל. דעיקר הוי החיוב להביא בירושלים ולהקריב וא"כ לא משכחת כלל עומר בח"ל. וא"כ אפילו כי הוי הפירות בח"ל ואחר כך דבאו לא"י וחל איסור חדש. ויכול להביא (ב) כי באו פירות ח"ל לא"י. וזהו הוי הטעם דר"י בר' יהודא דמביאין עומר מח"ל. ואין הטעם מכח דתלוי לגמרי זה בזה. שנאמר כיון דאיסור חדש בח"ל מש"ה מביאין. דלאו מש"ה מביאין רק דעיקר הטעם הואיל דבאו אח"כ לא"י. ואיסור חדש דקאמר הש"ס דחל בח"ל והלכך כו' ר"ל דאל"ה לא הוי רשאי להביא ממנו עומר וכדלעיל

ובזה אתי שפיר דברי הסמ"ג (ג) דכתב וז"ל. ומאחר דתלה הכתוב הבאת עומר בא"י ובקצירה. [ומה כוונתו בלשונו זה] ועל דברי הלח"מ הקשה הפ"י. דבאמת אין ממעט מקצירך פירות ח"ל. דהוי של ישראל בח"ל. וה"פ בהסמ"ג דבאמת לענין הבאה אינו ממעט [ח"ל]. דהוי פירות ח"ל שנכנסו לא"י [והוי כפירות א"י]. אך עכ"פ דהתורה אמרה וקצרתם אח קצירה וצריך לקצור. וכמו שפי' רש"י ז"ל בשבח (ד) דקצירה הוי מצוה. וא"כ עכ"פ כמו דכתיב על הבאת עומר ארצכם גם על קצירה תליא בא"י. וזה הפירות ח"ל [אפי' נכנסו לא"י מ"מ] הקצירה הוי בח"ל ולא בא"י. וזה שפיר אימעוט. וזהו כוונת סמ"ג. אך אם אמרינן דנקצר שלא כמצוותו כשר וא"כ אין זה מעכב ויכולין להביא מפירות ח"ל שנכנסו לא"י. וא"כ א"ש בהש"ס לשון וקסבר ר"י בר יהודא כו': ובאמת שאר תנאי [דברייתא שם דף פ"ג ע"ב] ס"ל. ע"כ דחדש בח"ל לאו דאורייתא. דהא הם ס"ל דמביא מן הישן. ועיקר זה דמביא מן הישן משום דכתיב תקריב אפי' מן העלי' ע"ש אלמא דקצירה אינו מעכב. וכן ס"ל לתנא דמתניתין (ה). דנקצר ביום כשר אלמא דנקצר שנא כמצוותו כשר וא"כ ל"ל דס"ל חדש בח"ל דאורייתא ואפ"ה אין מביאין דז"א דהא הוי פירות ח"ל שנכנסו לא"י. ורק לפסק הלכה דפסק הסמ"ג דנקצר שלא כמצוותו פסול. אזי אין תלוי באמת זה בזה (ו)

והנה הא דאמר ר"י בר' יהודא עומר בא מח"ל.