שו"ת ר' משולם איגרא נט

מיני' כולה שתא ולא באיסור אכילה. וכמו"ש המהרש"א בדף ב' ע"א ודלא תקשי מחדש (ד) דהוי ג"כ לא בדילי (ה) ולר"א ע"כ לא ס"ל דאיסור חל על איסור דאיהו מתלמידי ב"ש וס"ל (ו) צרת הבת מותרת. ואמר רבא שם הטעם מכח אין איסור חל על איסור. וזה טעמא של אביי (ז) דלא מוקי דפליגו בשל כותים. משא"כ לפסק הלכה דפסקינין כר"א בכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וא"כ חמץ של כותים אסור בהנאה לאחר הפסח לר"י ולא שוה מידי כי הוי חמץ ופקע איסור הקדש. וחל חמץ וחדש בבת אחת. דמשום הכי יוצא ידי חובת מצה בחמשה עשר. וא"כ פליגו באמת בנוהג בשל א"י ולת"ק אינו נוהג בשל א"י ולא קתני חדש. ולר"א נוהג בשל א"י משו"ה קתני חדש. ומתורץ שפיר דברי רבינו ברוך דלעיל דהביא הב"ח בשם הגהות מעיל צדק

ב והנה לפמש"ל י"ל הא דהקשו הפוסקים על הב"ח. וכן יש לתרץ ראיית הב"ח דמביא ראיי' דחדש אינו נוהג בשל כותים מר"ה דף י"ג. עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו. א"ת דעייל ביד כותים קצירכם אמר רחמנא. וממאי דאקריבו כו' דכתיב ויאכלו וגו' ממחרת הפסח. מעיקרא לא אכיל דאקריבו עומר והדר אכלו. ואי חדש נוהג בשל א"י בלא האי דיוקא ליקשי אם לא הקריבו האיך אכלו ממחרת הפסח והלא אסור משום חדש. והט"ז והש"ך ובה"ז הקשו דיש לומר דאכלו מתבואת ישן של אשתקד

וי"ל דהנה המהרש"א כ' בקידושין. דלשיטת ר"ת דממחרת הפסח הוי ט"ו. מה זה הלשון והדיוק ממחרת הפסח מעיקרא לא. דמשמע דקאי הדיוק על חמשה עשר לפי' ר"ת. ובאמת הוי הדיוק רק על ששה עשר. דהא ממה שאכלו משום מצה ביום ט"ו דהיינו מן הישן מעיקרא נמי הוו מצי אכיל ע"ש. וי"ל דבאמת הפי' דהוי אתי עשה ודחי ל"ת. אך דהא אמרינין בפסחים (ח) גבי לחמי תודה דאינו יוצא דבעינן מצה הראוי' לשבעה. משא"כ לחמי תודה דאינו נאכל אלא ליום ולילה (ט) אך באמת ל"ק דה"פ בחמשה עשר אכלו בלילה דאתי עשה ודחי ובששה עשר אקריבו עומר והדר אכלו. וא"כ ה"פ דמעיקרא לא אכלו רק בחמשה עשר בלילה אכלו מכח דדחי. והא לא הוי מצה הנאכלת לשבעה וע"כ צ"ל דאקריבו עומר בששה עשר. והדר אכלו והוי ראוי לשבעה

אך דעדיין קשה למ"ל להש"ס להביא מזה דאכלו ממחרת הפסח ע"י דחוי ולמה לא מוכח מהא דכתיב וקלי עד עצם היום הזה דהיינו ששה עשר אלמא דאקריבו עומר והדר אכלו

אך י"ל דהכי פירושו. דהנה בספר טורי אבן הקשה אמאי לא אכלו חדש דהא כתלי דחזירי אישתרי אך דהנה הרמב"ם כתב (י) דרק בעת הדחק. וכתב הכ"מ אינו רצה לומר דהוי סכנה. דוודאי סכנה מותר אפילו בלא של ישמעאלים. רק דלא הוי לי' הך מין. וא"כ לפ"ז ה"פ דקלי אכלו עד עצם היום הוה. היינו משום דהוי פסק המן. וכל הלחם הוי חדש והוי להו דחק בלחם ואכלו דהא אפילו כתלי דחזירי אישתרי. משא"כ מעיקרא דהא המן הוי עכ"פ כמו פת ואפילו עוד יותר עדיף מפת וחביב הי' להם. ומש"ה מעיקרא לא אכלו. ומעולם לא אקריבו כלל עומר. אך דא"כ תקשי האיך יצאו ידי חובת מצה דהא לא איתא בבל תאכל חמץ דקודם ששה עשר הי' להם מן. ובלא"ה אסור משום חדש וכדלעיל. וע"כ צ"ל דאקדישו קודם הבאת שליש. וקודם הבאת שליש הוי של ישראל. דהא הוי שלהם והקדישו וא"כ בשעה דחל חדש דהיינו הבאת שליש הוי של ישראל. וא"כ האיך יצאו דהא הך מצה לא הוי נאכלת לשבעה דהא הך מצה הוי שלל ישראל. ולא שלל כותים. ולא הותרה אפילו בשעה שאין להם מן. אלא ע"כ דאקריבו עומר והדר אכלו בששה עשר וכדלעיל. ואפילו הי' של ישראל הי' נאכלת לשבעה לאחר העומר והכל כדלעיל

והנה השתא א"ל דבאמת גם למ"ד לאחר ירושה וישיבה. הוי הפי' הכי. דמצה אכלו מן הישן בעת דפסק המן. רק קלי לא אכלו עד עצם היום הזה. דעדיין לא פסק המן רק ממחרת. וא"ל דהא פשיטא דאכלו מצה. די"ל דקמ"ל זאת. דלאחר ירושה וישיבה (כ) ומש"ה אכלו [מן עבור הארץ] הא ל"ה לא הוו אכלו [מעבור הארץ] משום דאין דוחה. ולא הוי אכלו ביו"ט מצה. ומשום דאין עשה שלפני הדבור דוחה ל"ת. או מכח דלא הוו בבל תאכל חמץ. וא"כ לא הוו יצאו. וא"כ לא שייך דיהא דוחה וכדלעיל

או דהפירוש דבאמת המן נפסק בחמשה עשר ואכלו ישן וקלי לא נגמר עד ששה עשר בניסן. וא"ל לפי מה שכתבתי לעיל דהוי הפירוש דעיקר הקושיא מעיקרא לא אכלו כו' הוי מכח דכתלי דחזירי [נמי שרי]. אך דהא אינו בבל תאכל חמץ. וע"כ הקדישו מעיקרא ואינו חל איסור חדש עליו. וא"כ הוי שלל דידי' של ישראל ולא של כותים כדלעיל. ולכאורה הא אכתי לא ידעינן. דקים להו בהבאת שליש (ל) י"ל דבאמת כיון דהוה ספק וצריך לצאת בו וא"כ אי אפשר בע"א וא"כ אם לא הוי הבאת שליש ביד ישראל רק ביד כותים שרי דכיון דאי אפשר בע"א. וא"כ דילמא לא הובא שליש ביד כותים ושרי. וא"ל דהוי ספק דילמא הובא שליש ביד א"י ולא מהני הקדש דהוי איסור חדש קודם ומספק שרי מן התורה כי הוי שעת הדחק דצריך ליטול דלא הוי הבאת שליש ביד ישראל שרי דכיון דמספק אי אפשר בע"א וצריך ליטול לצאת ידי מצה דילמא לא הוי ביד א"י ויהא יוצא וצריך ליטול כדי לצאת בו ידי מצה

ועוד א"ל דעיקר הקושיא קו' אחריתא. ובחמשה ימים מי קא מלייא. ואך אפשר דהוי קלי דלא הוה נגמר כל צרכו. רק להבאת עומר בעינן נגמר. הא קלי דאכלו אחר עצם היום הזה הוי רק שליש ואיתרמי כן

והנה בירושלמי דהקשה ליתי עשה כו' ותירץ דאין עשה