שו"ת ר' משולם איגרא נח

אמרינן שהיו מסתפקין במן עד ט"ז בניסן כו': וי"ל דהנה המהרש"א בקידושין (ג) הקשה דהירושלמי פריך ניתי עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש. ולשיטת ר"ת הא מצי לאכול מצה מן הישן עיי"ש והנה [עוד כתב הפ"י] לפי מה שמפרש ר"ת. דבט"ו אכלו מצות מן הישן משמע לכאורה דפשיטא לי' דאיסור חדש בכניסתן לארץ לא הי' נוהג אלא בתבואה חדשה. ולא בשל אישתקד. וזה דלא כשיטת הירושלמי דנהוג אף בשל אשתקד (ד)

וי"ל דהנה איתא פסחים (ה) דאין יוצאין במצה של טבל. דכתיב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו כו'. אלא משום בל תאכל טבל ואיסורא דחמץ להיכן אזלא הא מני ר"ש הוא דאמר אין איסור חל על איסור ולית לי' כולל. וא"כ בכאן [לענין חדש] קשה. אפילו אליבא דרבנן (ו) ליכא כלל כולל דהא אם נוהג בשל כותים. ועל כל ישן אפילו של אשתקד חל איסור חדש. לפי שיטת הירושלמי וליכא כלל לחם דלא הוי בי' איסור חדש. ובודאי לא אתי איסור חמץ וחל. וא"כ אינו יוצא לכ"ע ידי מצה מן החדש

וי"ל דהנה הא ראב"י ס"ל (ז) דאם הקדיש שחת חל הקדש עיי"ש ואפילו למ"ד לא חל מ"מ יכול להקדיש כמו דקל לפירותיו. והנה התוס' כתבו (ח) דחדש לא חל רק בהבאת שליש עיי"ש. וא"כ יקדישו קודם הבאת שליש. ולא אתי כלל איסור חדש וחל על הקדש. ולא הוי איסור חדש כולל (ט) דהא חדש לא הוי כולל לגבי הקדש דכיון דאין הזמן גורם (י) רק כל אחד בפ"ע. כי מביא שליש נאסר ואין אחד תלוי בחבירו. זהו דומה להא דנבילה חל על טריפה. האם נימא כולל משום דנבילה אחריני איכא דאין טריפה דאין זה תלוי בזה. וא"כ ה"נ לא חל [איסור חדש על הקדש] רק אח"כ כשיפדה. וא"כ לאחר שיפדה יהא יוצא ידי מצה דהא הוי מצי לחול איסור חמץ ולפדות אח"כ. או דאם נימא דאין מצי לפדות כלל וכמו שאכתוב אי"ה לקמן. וא"כ מיד דמטא פסח ונתחמץ פקע שם קדשים. דכיון דלא שויא מידי. וכמ"ש התוס' במס' פסחים דף כ"ט ע"א (כ) וא"כ חל חדש וחמץ בב"א. וא"כ מ"ה יוצא ידי מצה וא"כ לפי"ז בכאן לפי ה"א (ל) דלא ידע ולא קים להו בין קודם הבאת שליש או לאחר ולא בקיאין בזה. וא"כ לא הוי יוצא בזה וכדלעיל. משום דאין בבל תאכל חמץ וע"כ צ"ל דלא כשיטת הירושלמי. ולא חל חדש על ישן דאשתקד או דצ"ל דאינו נוהג בשל כותי. ומשא"כ לבתר דתירץ דבקי בהבאת שליש. וח"כ א"ל דנוהג בשל כותים. רק דיוצא ידי מצה ע"י הקדיש

וא"כ הוי הפי' בט"ו אכלו מצות מכח דאתי עשה ודחי ל"ת. וקלוי לא אכלו עד עצם היום הזה. ופסק המן בששה עשר. ולמ"ד לאחר ירושה וישיבה הוי הפי' באמת דפסק בט"ו. והא דאמרינן בתוספתא בששה עשר פסק ס"ל להך תוספתא. דנוהג מיד קודם ירושה וישיבה והא דמייתי בקידושין שם שהיו מסתפקין במן עד ששה עשר היינו דהביא הברייתא דכשם להך תנא הוו נסתפקו עד ט"ז ממן שבכליהם ה"נ (מ) עד חמשה עשר [ולא הוו צריכי] עיי"ש. ומתורץ שפיר הר"ת

ובזה מיושב נמי הא דלא מוקי הש"ס כן דפליגו [ת"ק ור"א אם נוהג] בשל א"י (נ). והנה [אם נימא דאפילו] למ"ד חמץ אסור לאחר הפסח, מ"מ לחזקי' (ס) ואין אסור בהנאה [בשל א"י לכ"ע] (ע) כיון דלא עבר בב"י וב"י וא"כ לפ"ז הוי הפ' ממחרת הפסח חמשה עשר והפי' דאתי עשה ודחי חדש. וקשה הא לא הוי בבל תאכל חמץ וע"כ צ"ל דהקדיש מקודם. והנה הפ"י כתב (פ) דבאמת אין הא"י יכול לפדות הקדש. וכ"מ ברמב"ם דהשמיט הך דינא דאוכל חמץ של הקדש משום דאין הכותי יכול לפדותו וגם להאכילו לכלבים הוי כר"י הגלילי ולרבנן אסור בהנאה וס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון. (או י"ל לפמ"ש הפ"י בפסחים זה לא מיקרי גורם לאחר הפסח רק ממון גמור)

וא"כ לפ"ז אימת יפדה. אם יפדה קודם שנתחמץ עדיין תקשי דהוי איסור חדש מקודם ולא חל איסור חמץ. ואלא דיפדה לאחר שנתחמץ קשה הא הישראל לא מצי לפדות דאסור בהנאה (צ) והא"י לא מצי לפדות. וההקדש לא פקע משום דראוי לאחר הפסח. וא"כ אין עובר בפסח עכ"פ באיסור חמץ ולא יצא ידי מצה (ק)

אך דהנה התוס' (ר) הקשו אם אמרינן הואיל. יהא עובר נמי על הקדש הואיל אי בעי מתשיל ותירצו כגון דמסרו ליד הגזבר. וא"כ יקדשו ולא ימסרנו ליד הגזבר. וא"כ אם נתחמץ עובר בב"י וצריך לשרפו ועוד דכיון דעובר בב"י אסור לאחר הפסח לר"י (ש) (או) דלכו"ע צריך לשרפו וא"כ פקע ההקדש ואתי איסור חמץ וחדש בבת אחת. ומשו"ה עובר באיסור חמץ ויוצא ידי מצה

ואך לר"א דס"ל (ת) דהקדש ליתא בשאלה. וא"כ שפיר תקשי איך אכלו בט"ו. אלא על כורחיך צ"ל דס"ל לר"א דאינו נוהג בשל א"י והוי כפירוש ר"ת דאכלו משל א"י ומשו"ה לא מצי לאוקמי הפלוגתא בשל א"י אלא ודאי דגם ר"א ס"ל דאין נוהג בשל כותים. וכסברת הב"ח בר"א דאין נוהג בשל כותים

ואין לומר דיקבל אחריות מהקדש וא"כ יהא עובר (א) זה אינו דלמאן דס"ל (ב) דהקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אין עובר בהקדש בקיבל אחריות. או דלא מהני קבלת אחריות. דהוי כמו דקיבל עניו להיות עושה איסור. דע"י כן עובר בב"י ולא מהני כמו דאיתא בחו"מ (ג) דקיבל על עצמו כו' אם לא ילך לערכאות של כותים יעו"ש היטב

ור"א ע"כ לא ס"ל כר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח שרי בהנאה. משום דר"א אמר אלו עוברין כו'. ופי' ריב"א מן העולם מדרבנן דילמא אתי למיכל ואפילו בנוקשא וע"ש בס' פ"י. א"ו דאסור בהנאה וכמו"ש התוס' בריש פסחים דדוקא גבי איסור הנאה גזרו הואיל ולא בדילי