שו"ת ר' משולם איגרא נה

[דינים] שתהא לה רשות מבעלה למכור החדר שהחמין מונח בתוכו. ותמכור החדר עם החמין. או שתקדים מכירת החמין קודם ליל י"ד

ה כשמוכר חמצו במטלטלין אגב מקרקע אפילו אם נוטל מן הא"י מקצת כסף על המטלטלין כדלעיל בדין ב'. בעינן דוקא שיהא החמין מונח בביתו של הא"י לכן יזהר שיהא הבית שהחמין מונח בתוכו נקנה חמצו כדת וכדיני קנין

ו אם אחר נותן לו חמצו למכרו עם חמין שלו יזהר שהחמין של האחר יהי' ברשותו קודם שמקבל הכסף מן הא"י הקונה

ז כשמוכר חמצו אגב קרקע המושכר בידו צריך ליטול רשות מבעה"ב למכירת הרשות קודם קבלת הכסף מהא"י. ואם הבעה"ב אינו, נותן רשות להשוכר למכור. אין השוכר רשאי למכור החדר דהוי מוכר שאינו שלו רק ישכירו להא"י. [חקור דין] אין מכירתה כלים דהוי הפקר והיא לא זכתה בו. דהא החצר אינו שלה דיזכה לה וא"כ מכירתה אינה מכירה. וכבר מבואר בכל הפוסקים דאם ביטל החמץ ולא מכרו אף דהוי אנוס בדבר מ"מ החמץ אסור לאחר הפסח. אמנם אם הבעל נתן לה רשות למכור החדר והחמץ מונח בחדר הזה יש להתיר. דאף אם גם הבעל ביטל קודם. כיון דהחדר נמכר כדין א"כ הוי חמץ בביתו של א"י וכאשר העלה הרמב"ן בפי' התורה להלכה הובא בט"ז סי' ת"מ סק"ד וע"ש. אבל אם החמץ במקום אחר אין לאשתו למכור דלמא כבר ביטל כנ"ל. אך אם אשתו תקדים מכירתה יום אחד קודם ערב פסח מהני שבודאי עד ליל י"ד עדיין לא ביטל הבעל

ומ"ש לעיל מטעמא דרמב"ן ובאמת דינא דהרמב"ן הוי רק כשקיבל א"י אחריות. אך אפי' לפי החולקי' על הרמב"ן מ"מ ניחא דהא טעמא דהחולקין עליו הוי דכיון שהנפקד השאיל ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו קרינין. וכאן הא לא השאיל הכותי הנפקד ביתו לממונו דהמפקיד. דהא הנפקד הא"י הי' סבור דהחמץ שלו. וכן הטעם דבעינן דוקא דקיבל הנפקד אחריות. דאל"כ הוי ביתו של המפקיד כיון דהשאיל להמפקיד לממונו. וכל זמן דלא קיבל אחריות הוי רק ממונו של המפקיד. אבל בכאן הא א"י הנפקד סבור שהחמץ שלו כ"ע מודו דלא עבר אם הוא בבית הא"י

ה כשמוכר כו'. הנה נ"ל דאינו רשאי למכור החמץ אגב מקרקע כשאינו מונח באותו מקום רק במקום אחר. אע"ג שבאמת הדין דבמטלטלין אגב מקרקע א"צ שיהיו מונחין דוקא על קרקע זו אם אמר קנה אגב (כ) אך אם לא נותן לו כל המעות ונשאר חייב לישראל לא מהני. דהא באמת הדין דיורש שמכר כל נכסי אביו לא"י וכיוצא בזה שאין הבע"ח יכול לטרוף מהלקוחות גובה מן הדמים שביד היתומים דחייבין מדינא דגרמי (ל) וכן אם בע"ח מאוחר [שקדם וגבה קרקע] אם מכר הנכסים לא"י חייב משום דינא דגרמי. אלמא דזה מיקרי גורם לממון מאי דחייב ליה (מ) וכיון דא"י עני ואין לו לשלם ממקום אחר. ואע"ג דהדין דאינו חייב בגורם לממון. מ"מ איתא בפסחים דף פ' ע"ב דלענין חמץ לכ"ע עובר משום דכתיב לא ימצא וקרוי מצוי אלמא מה דגורם לממון מיקרי מצוי ועובר בב"י וב"י. וא"כ אם הכותי אינו עשיר וא"א לשלם לו ממקום אחר עבר הישראל משום גרמי דהוי מצוי אך אם החמץ מונח בבית שמכר לא"י הוי הדין לשיטת ר"ת היכא דיחד לו השואל בית אע"ג דקיבל הישראל אחריות אינו עובר בב"י וב"י (נ) נמצא היכא דהוי בבית של כותי לגמרי כמו בכאן דקנה הא"י מקומו של חמץ כדין אפילו לפי שיטת רש"י דפליג על ר"ת בכה"ג דהוי המקום לגמרי של א"י אינו עובר וכן איתא בספר חק יעקב. ומש"ה בעינן דוקא שיהא מונח בביתו של א"י ובעינן שהבית יהא נקנה לא"י כדת וכדין הקנין

והנה לכאורה בכה"ג דלעיל. אע"ג דהכותי נשאר חייב לו מעות דהוי חמץ בביתו של א"י. מ"מ יהא עובר על ב"י וב"י וכדאיתא בפסחים דף ו' ע"א בתוס' ד"ה התם כו'. כיון דהוי מעיקרא שלו ואם לא ימצא יגבה מכאן לא נפקא מרשותיה. והנה זה אין צריך ללמוד מנא ימצא (ס) וא"כ אפילו בביתו של כותי עובר. דעיקר הטעם של ר"ת בד"ה יחד כו' משום דזה לא מיקרי מצוי. משא"כ אם אין צריך ללימוד דלא ימצא וע"ש היטב בספר פ"י

אך זה נ"ל בסברת הרמב"ן דכ' דבביתו של כותי ישראל המפקיד אינו עובר אע"ג דהא"י לא קיבל עליו אחריות כמו דהוי קצת מפורשים דלר"ש דס"ל חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה אין צריך גזירת הכתוב להא דעובר בב"י משום דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. רק משום דשוי' לאתר הפסח. ואם כן מה דעובר על ב"י הוי רק משום גורם לממון וכדאיתא בפסחים דף כ"ט וא"כ הא גופא דבחמץ גורם לממון כממון הוי מלא ימצא. וא"כ מש"ה בביתו של א"י אינו עובר וזה הוי טעמו של הרמב"ן הנ"ל. ומש"ה ל"ק ג"כ קושיא הנ"ל. דאע"ג דיגבה מכאן מ"מ הוי רק גורם לממון. ובביתו של א"י אינו עובר. דגורם לממון מלא ימצא ילפינן. עוד יש תקנה אם לקבוע זמן הפרעון רק לאחר הפסח ולא מקודם. וא"כ כיון דא"א לגבותו רק אחר פסח בודאי לא עדיף מגורם לממון וכמ"ש לעיל. א"כ שוב זה מזה דוקא מלא ימצא ילפינן. ובביתו של א"י לא מקרי מצוי. וצריך לעיין בזה

ו אם אחר כו'. משום די"א דקנין אגב אינו רק מדרבנן ואינו מועיל בא"י רק סמכינן אדעת הפוסקים דא"י קונה מטלטלין בכסף. (ע) וא"כ כשמקבל הכסף מן הא"י בעוד שלא הי' חמץ של חבירו תחת ידו רק אח"כ לוקח החמץ מחבירו ומכרו לאותו א"י. בודאי מועיל קנין הכסף לחמץ זה. בנתאכלו המעות קודם ודאי אינו מועיל והוי דומיא דפדיון בכור ונתן המעות קודם למ"ד יום דאין מועיל הפדיון. כיון דבשעת נתינת הכסף לא הוי המכירה (פ)

ז כשמוכר חמצו כו' צריך ליטול רשות מבעה"ב כו'. דהא קרקע צריך בודאי לקנין הכסף. ואם קודם נטילת רשות מבעה"ב יקח את הכסף מיד הא"י לא יועיל הקנין כסף וכנ"ל. ואם הבעה"ב לא נתן לו רשות למכור. כיון דאין הבית שלו רק בשכירות. א"כ אין לו רשות למכרו דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ובטלה המכירה רק יש לו רשות להשכיר: