שו"ת ר' משולם איגרא נג

לא קשה אם נאמר דלא כסברת הפ"י דהוי ממין גמור רק גורם לממון ובדבר הגורם בעינן דליהוי בבית ישראל כמו בקיבל אחריות בבית נכרי דאינו עובר. ואינהו אפשר דאיירי בבית נכרי. אך קושיא ראשונה קשה ועוד יש להאריך אך שאין רצוני. כי צ"ל דבאמת בכל הדבר הגורם לממון אפילו אם הוי כממון מ"מ לא הוי כשלו לעניין דעובר בב"י וימצא. רק לעניין קיבל אחריות הוי כשלו כיון דאם נאבד חייב לשלם וגזירת הכתוב כן הוא ויש חילוק ביניהם כמ"ש התוס' בב"ק בדף נ"ו ע"ב בד"ה פשיטא כיון דאפקוהו קמו ברשותי' דכיון דקמה ברשותי' לעניין אונסין יש לחשבו בעלים יותר עיי"ש אע"ג דשם איירי לעניין גזלן. מ"מ רק משום דהוי בעלים גבי אחריות שייך לומר דקאי ברשותי'. דבזה פטר עצמו מן החוב שייך אין תלוי כלל בדבר הגורם לממון. והא ראי' דגם לר"ש איצטריך קרא ואי לאו דגלי קרא ה"א דלא עבר עלי' בב"י

ב גם מ"ש על הפ"י גבי ור"ל מוקי (א) זה אינו אע"ג דהוי שלו מ"מ כיון דאינו מפסיד לו אינו חייב וראי' משור הנסקל לר"ת דאינו נאסר מחיים וכתבו תוס' בכתובות (ב) דשפיר הוי איתא במכירה אפ"ה אינו חייב בדו"ה. ומה שתירץ על קו' הפ"י אינו כלום. אף דגנב מקודם הקדש מ"מ כי הקדיש אח"כ הוי כמו שהוחזר קרן לבעלים כמו דאיתא בב"ק דף ס"ח ע"ב. והטעם משום כיון דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ כיון שכבר הוחזר וכי טבח אח"כ הוי כמו שרוצה לגנוב מחדש כמו דאיתא בב"ק שם דהוי הוחזר הקרן לבעלים וא"כ אי אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא הוחזר הקרן והגע עצמך אם גנב והוחזר לבעלים והקדיש הבעלים בביתם. כי יגנוב אח"כ האם יתחייב דו"ה הא כבר פסקה הגניבה הראשונה וא"כ מקשה הפ"י שפיר דלא הוי כגנב כלל

ג גם מ"ש מדין יום או יומים אינו ראיה כלל (ג) דהא בלא"ה בודאי אפילו למאן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף מ"מ בודאי בגוף יכול לקדש אשה. דהא יכול למוכרה האשה בגוף נכסי מלוג אם יתגרשה או ימות הוא וכמו דאיתא ודוקא אם מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות וכתבו תוס' בכתובות ובפרט בדבר התלוי בזמן שיש קצבה יע"ש בדף נ"ט ע"ב בתוס' (ד). א"ו דשם לענין יום או יומים בעינן דליהוי טפי שלו דבעינן המיוחד אפילו למאן דפליג אר"א שם בב"ק דף צ' וא"כ אין ראי'. אבל באמת לא הוי דבר הגורם לממון לכל מילי אף דכתב הפ"י דיכול למוכרו גבי קדשים

ד גם מ"ש בענין גורם דגורם אינו. לפמ"ש הרא"ש בפסחים גבי ישראל שהלוה לא"י על חמצו ומיירי שאין אחריות על הישראל דאם אחריות עניו כו' והא התם הזמן פרעון הוא לאחר הפסח והמשכון אינו שוה יותר מן דמי המשכון ואפ"ה כתב הרא"ש דעובר עליו א"ו דלא תליא בזה מידי

ה מ"ש דהגזלן עובר מ"ה אסור. באמת החק יעקב לא כתב כן. רק דס"ל דכיון דאינו שלו רק דאם עובר עליו משום אחריות אינו אסור בהנאה לאחר הפסח ומביא בזה פלוגתא בירושלמי וכתב ושומעין להקל באיסור דרבנן יע"ש. ובאמת אי אמרינן דאפילו לא נאבד חייב לשלם. מ"מ עובר עליו דממ"נ אם הישראל רוצה ליטלו אם הוא בעין אפילו שאסור א"כ עובר עליו. ואם אין הישראל רוצה ליטלו א"כ הוא נותן הדמים בעד החמץ וא"כ מגיע לו ממון ע"ז החמץ ולא גרע ממשכון א"י אצל ישראל אם ב"ח קונה משכון אי ידעינן דלא הוי מסלקו לי' וכן כתבו תוס' בב"ק דף ס"ט לענין יאוש ע"ש ופשיטא דעובר עליו כיון דמגיע לו דמים. או לאביי דס"ל למפרע כו' וכאן גם רבא מודה כנ"ל ועוד יש סברא נכונה לחלק אך פשוט כאשר כתבתי

ו מ"ש חמץ שלא ביטל ואחר שש בא כותי מעצמו וזכה בה מדין הפקר ודאי הישראל לא עבר כיון דרשות אחרים עליו. ודאי אינו. דהא בב"ק אמרינן והא כיון דמטאי זמן איסורא בודאי איאושי קא מייאש. ולכאורה קשה הא כתבו התוס' בב"ק דף ס"ט דיאוש אינו מטעם הפקר דהא הפקר מהני אפילו באיסורא אתי לידי' ובחמץ הוי הפקר ואם תקשי לכ"ע אפילו למאן דס"ל דיאוש אינו קונה. א"ו ז"א דהא באמת אינו הפקר כלל דאינו ברשותו להפקיר והתורה עשאו כאלו הן ברשותו רק דהוי כמו יאוש דהא דיאוש לא הוי הפקר כתב הפ"י משום דאין יכול להפקיר דלא הוי ברשותו דכי יקדיש את ביתו. וזה הטעם הוא גם בחמץ דלא הוי הפקר והוי כמו יאוש. ובאמת התוס' כתבו בב"ק שם דגם גבי יאוש בעינן דליהוי בחצירו של הגזלן דלקני כמו הפקר וא"כ כיון דאנן קיי"ל דיאוש כדי לא קנה ואפילו אם יאוש קונה מ"מ הדמים עכ"פ צריך ליתן הוי שלו

ועוד יש ראיה מפסחים דפריך לרבא מא"י שהלוה לישראל דאינו עובר עליו ע"ש ומאי פריך לוקמי דאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו אפילו בלא מעכשיו כדין אפותיקי ואפילו לא הרהינו אצל כותי רק דלא קיבל הישראל אחריות יע"ש. והנה הש"ך מביא בסימן קי"ז דאין היתומים יכולים לסלקו באפותיקי מפורש [חסר סיום הענין]: סימן לח [עוד בענין הנ"ל

] ומ"ש דמה נענה אבתרי' דר"י דסובר בכל הפקר בעינן דאתיא לרשות זוכה וא"כ גם הפקר גמור לא יועיל משום הואיל ואי בעי לחזור חוזר. ל"ק דר"י אפשר דס"ל דלא אמרינן הואיל. אך אנן פסקינן דשפיר אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל כמבואר בסימן תנ"ז כ"ש בכה"ג

ומ"ש על הפ"י דבודאי שם הוא שפיר דלא יהא אלא כהוא גנב מחדש כיון דדבר הגורם לממון כממון ולא הוי כלל חזרה. משא"כ לפי סברת הפ"י כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא והוי שפיר חזרה קרן לבעלים. ומ"ש נידון ממ"נ בודאי דברי שם כהוגן דוק ותשכח

ומ"ש על מ"ש מדין יאוש דלא נאמר יאוש כדי לא קנה רק בגזילה. ז"א הא כבר כתבתי שם דמפני מה לא מהני הא כיון דאין הפקר לחוד מהני כיון דרחמנא