שו"ת ר' משולם איגרא נב

לומר טעם אחר. אבל לגבי חצי שיעור ס"ל כהרמב"ם דהטעם מכח דשיל"מ. וגם אפ"ל [בלא"ה] דהם ס"ל כמו רבינו. ולפי"ז ל"ק מר' יוחנן (ה) דכיון [דלדידיה] שיעור שלם שרי (ו) ממילא ח"ש נמי מותר (ז)

וא"כ לפ"ז דכולהו ס"ל לטעם דרבינו משום דבר שיל"מ. י"ל דהוי הדין דלא כהגאון מהר"י הנ"ל שרצה להתיר לאכול ביום אחרון. חמץ שנתערב ביום ראשון משום ממ"נ כו'. דבאמת אינו כן דהא אם יום אחד משני ימים טובים של גליות הוי כמו ודאי. וכמו דאיתא (ח) גבי דשיל"מ דלא הוי ספק ספיקא מספק ספק חול. ובודאי כל דרבנן אסורה כמו ודאי דרבנן ולא ספק. אך דבכה"ג היכי דהוי [רצוני לצרף ספק זה] לענין ממ"נ שרי. וכמו ביצה שנולדה ביו"ט ראשון שרי בשני וא"כ באמת דהא דהוי הדין למאן דא"ל דשיל"מ אמרינן עד שתאכלנו באיסור. ואך מ"ה כי נתערב מקודם הפסח לא אמרינן דחוזר וניער משום כיון דלא ניכר האיסור מקודם. כמו דהדין (ט) גבי גיגית. וא"כ כיון דעכ"פ [קודם יום האחרון] דהוי הדין לענין ממ"נ הוי ודאי איסור ולא מכח ספק כנ"ל. וא"כ שפיר מיקרי ניכר איסור וא"כ אסור ביו"ט אחרון מכח דשיל"מ וע"ז כ"ע מודים (י) דהא אין שורפין ביו"ט ולאחר יו"ט יהא שרי ולכ"ע ביו"ט אחרון מיקרי דשיל"מ

והנה אפילו אם נימא דאין הטעם מכח דשיל"מ. מ"מ [אפילו הוי חול] מ"מ חוזר וניער: והא דלא אמרינן [בנתערב קודם הפסח] חוזר וניער הוי משום דכבר מיקרי היתר (כ) ואפ"ל דגם בשאר איסורין דהוי מאותן דאין בטלין כלל (ל) אם לא ניכר האיסור שרי. וכמ"ש בספר או"ה. א"כ בכאן שפיר מיקרי [ניכר] האיסור. ואין הדין כסברא של הגאון מהר"י דלעיל

והנה י"ל דזה הנ"מ דמביא הרב רמ"א (מ) הפלוגתא אם חמץ בפסח הוי דשיל"מ אע"ג דבאמת כבר נפסק דביבש אין בטל. אע"ג דלא הוי דשיל"מ וע"פ עד הלילה פסק רמ"א דבטל. וצ"ל (נ) משום דליכא כרת לא החמירו אפילו מין במינו [ואמאי לא אסור משום דשיל"מ] א"ו משום דפסק דזה לא מיקרי דשיל"מ. כיון דאסור להשהותו (ס) ורק דנ"מ שלו לענין אם נתערב ביו"ט ראשון אם מותר לאכלו ביו"ט אחרון. ואם הוי דשיל"מ לא מהני מאי דנתערב מקודם. דאכתי שייך את שאתה אוכל באיסור כו'. רק [הא דמקודם יו"ט לא הוי דשיל"מ משום] דלא ניכר האיסור. ומשא"כ בזה (ע) דניכר האיסור מקודם (פ) אך אם אמרינן דחוזר ונאסר לשנה הבאה. לא שייך בחמץ בפסח דשיל"מ. והנה אם נימא דהטעם כמ"ש הר"ן (צ) גבי דשיל"מ (ק) שפיר שייך (ר) עכ"פ אם עבר ושהה יהא שרי והוי כמו מין במינו ומ"ה לא בטל. אך כל הפוסקים לא ס"ל כהר"ן וכדלעיל א"ש ומתורץ הכל: סימן

לז

[תשובה לחכם אחד ושמו לא נודע לנו. אולם המעיין יראה בבירור שהוא בעל הקצה"ח כאשר כתבתי באות ג' ובסוף התשובה בסימן שאחר זה]

א מ"ש אמאי לא כתבו הפוסקים הא דהפקיר לזמן הטעם הוא משום דאם רצה לחזור היה חוזר מהפקר כדאיתא בנדרים דף מ"ד וכפי פי' הרא"ש והר"ן שם. מ"ה אמרינן הואיל ואי בעי חוזר דהא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל וכ"ז דלא מטאי ליד הזוכה מצי לחזור ע"ש דבהפקר לזמן גם לרבנן יכול לחזור וא"כ שפיר אמרינן הואיל ואי בעי חוזר

והטעם שכתב דלהכי לא מועיל הפקר לזמן מכח גורם לממון אינו דהא יש חילוק ביניהם. דהא בתוך הזמן אי זכה אחר הוי שלו לגמרי אפילו לאחר הפסח. ולא שייך לומר בזה דהוי דבר הגורם לממון כיון דאם יזכה אחר בתוך הפסח הוי שלו לגמרי משא"כ גבי הקדש (ש) דצריך לשלם [אם אכל בתוך הפסח] שפיר הוי גורם לממון. וראי' לזה דהא כתב הב"ש בסימן כ"ח דאע"ג דצריכה להחזיר דמי הכלי מקודשת במה שגוף הכלי יהא שלה עיי"ש א"כ יקשה ישראל שהלוה לנכרי על המשכון לדעת הראב"ד דבדיניהם דיינינן לי' ואין אסמכתא לנכרי (ת) א"כ אפילו לא אמר מעכשיו והזמן הוא אחר הפסח יהא אסור דהא לאחר הפסח אם לא יפדה הנכרי יהא החמץ שלו. אע"פ שבל"ה מגיע לו הדמים ולא שייך לומר דהוי דבר הגורם לממון מ"מ לפי סברת הב"ש הנ"ל א"כ כיון דגוף החמץ יהא שלו לאחר הפסח שפיר הוי דבר הגורם לממון. ומכ"ש לפמ"ש הגאון פני יהושיע בחידושיו למועד בפסחים דף כ"ט ע"ב דזה הוי ממון גמור רק גבי הקדש יע"ש ועוד דהא כתב הבע"ת דמשעת זמן הגבי' אפילו לרבא הוי שלו מיד [אך אנן לא קיי"ל כן. ומכ"ש אם המשכון שוה יותר]. א"ו דפשוט הואיל דאם רצה הנכרי פודה בתוך הזמן לא הוי שלו. משא"כ גבי הקדש דצריך לשלם אם אכל בתוך הפסח ועוד ראי' מהתוס' דפסחים בסוגיא דהואיל הקשו גבי משכון נימא הואיל ואי בעי פודה וכתבו ועוד כיון דנתחמץ שוב לא יפדה האדם עיי"ש וקשה לר"ש דס"ל חמץ לאחר הפסח מדאורייתא מותר וא"כ הא אי בעי פודה לאחר הפסח כנ"ל ומכ"ש לפמ"ש הגאון הפ"י דזה הוי ממון גמור מה שראוי לאחר זמן. א"ו זה אינו כיון דהשתא אינו שלו ועוד יש ראי' אך אין צורך להאריך כי הוא פשוט

אך קשה דהא הש"ך כתב תי' אחד בסימן ע"ב גבי חמץ דהלווהו על המשכון פי' שלא בשעת הלוואתו והנה הא הש"ך כתב שם דשלא בשעת הלוואתו הוא עיקר הקניין דב"ח קונה משכון משום דגלוי לכל ב"ד שאין לו ממה לשלם. וא"כ ל"ל דב"ח קונה משכון הא בודאי אם בא אחד ושרף אותו חמץ חייב משום מזיק שיעבודו של חבירו עיי"ש בחו"מ סימן ק"ז והוי גורם לממון ובל"ה עובר בב"י וימצא. ועוד קשה לפי דעת פי' הנ"ל ממה שכתב המ"א בסימן תמ"ח בשם תשובת ת"ה והג"מ גבי מתנה ע"מ להחזיר דלא מהני גבי חמץ משום חומרא דחמץ. ת"ל דהוי גורם לממון דהוי ראוי לאחר פסח וממ"נ אם לא יחזיר לו אין המקח קיים כלל. וקושיא זו