שו"ת ר' משולם איגרא מו

בטעות לא הוי עקירה. י"ל דכל אחד אזיל לשיטתו דרבא ס"ל בזבחים [שם] דאין מעלין מלינה בראש המזבח. ומש"ה ס"ל ע"כ דעקירה בטעות לא הוי עקירה מכח הך קושיא דלעיל (מ) דשחט לשם פסח. דהוי פסול מכח לאחר תמיד של בין הערבים. ובמחוסר כפורים. הוי ק' הא לא עלה. אלא ע"כ דעקירה בטעות לא הוי עקירה. ור"ח לשיטתיה דס"ל דלינה אין מועל בראשו של מזבח. וא"כ ל"ק מכח לאחר תמיד של בין הערבים. וכמ"ש הפ"מ דר"ח ס"ל. דלינה בראשו של מזבח אין מועלת

כט והנה י"ל לפי מה דמשמע מרמב"ם. וכן איתא בתוס' דיבמות דף ל"ד ע"א (נ) דדוקא במתעסק [לעשות היתר] דהוי ליה עכ"פ אחד. דהוי הותרה למול בשבת. וכן איתא בהדיא בכאן בדף ע"ב ע"א דאם מל מכבר של שבת בע"ש. דלא ניתנה לדחות לא פטור מקרבן. והנה לפ"ז האיך הוי רצה לומר שם בע"ב. גבי יבמתו נדה לדמות למתעסק דשם לא הוי מותר לאחד

אך י"ל משום דהנה לכאורה קשה. בהא דאמרינן ותוסברא ומאי היכא דלא עשה מצוה פוטר ר"י היכא דעשה מצוה כו'. הא ע"כ הוי הפי' במקשין כמו שפירש"י. דבסיפא איירי דלא מל שניהם. ורש"י במל שניהם (ס)

אך י"ל דזה אין חילוק דה"פ כמ"ש הרדב"ז בתשובה סימן תל"ח בחדשות. וכן בישנות דחילק דאם כיון לזה. ועשה אחר. דכיון דהוי הכל כוונה אחת. ומשא"כ בלבנות ושחורות. והנה לפי דיעה דהוי הפי' דהוי תיקון דמותר לאכול בתרומה. וכמ"ש התה"ד והוי רק באב וכן הוי התיקון דעשה מצוה. והנה אם נימא תיקון דהוי יכול לאכול תרומה. ובאב ומצוה הוי ג"כ תיקון. ונמצא דכונתו לתיקון המצוה. וממילא הוי פסיק רישא באחד (ע) דנתקן הגברא. ואם הוי אמרינן דהוי פסיק רישא מן התורה. וכמו שחילקו בפסיק רישא. דהיכא דיש למיעבד בהתירא. אזי חילק בין ניחא ליה דמתכוין או לא. וכן חילק בשלטי הגבורים (פ) וכאן באחר שמל דאמת עיקר כוונתו הוי רק לתיקון המצוה. וממילא בא החיוב על זה ג"כ. דהוי תקון וא"כ בתוך זמנו דלא הוי מצוה. דלא יצא. רק דאי אפשר למול וכמ"ש בספר ש"א בתשובותיו. וכאן בכה"ג לכ"ע מתעסק פטור. וא"כ זהו החילוק בין דמל של אחר שבת פטור. אע"ג דלא עשה מצוה משום דהוי מתעסק ומשא"כ אם מל של ערב שבת דעשה מצוה. וא"כ לא הוי ק' כלל רק דעיקר הקושיא של המקשן ותסברא למאן דס"ל דבמתעסק גם בשתי תינוקות פטור: וא"כ עכצ"ל הואיל דמקלקל בחבורה חייב. וא"כ לא שייך סברא דלעיל. וכן הוי ס"ל דמה דבעי לדמות יבמתו נדה למתעסק הוי ס"ל דבאמת אין הטעם לר"מ. מכח דכבר מל של ע"ש רק דהטעם מכח מתעסק. אך לפי המסקנא איירי ר"מ אפי' דאב הוי מל. ואין זה הטעם [דלעיל] חילוק [לגבי אב] ומתורץ

ל והנה לכאורה לפי דעת הטור (צ) יש להקשות ל"ל במילה קרא דדחי שבת. וממ"נ אם ליכא רק האב. בודאי שרי לאביי דס"ל לא אפשר וקא מיכוין שרי וא"כ אפי' פסיק רישא שרי'. כיון דאפי' מכוין שרי וכמ"ש הפ"י שם בפסחים דף כ"ז ע"ב וא"כ בודאי שרי. ואך י"ל דבאמת יש איסור בשביל דיצרוך למצוץ אח"כ הדם ולחלל שבת ומש"ה בעי קרא. ואין לומר א"כ אמאי חייב חטאת אם מל של ע"ש. דהא כיון דכל האיסור הוי רק בשביל מה דיעשה אח"כ. ואח"כ הוי פסיק רישא ודוחה שבת. אבל עכ"פ חיוב חטאת ליכא. דכוי עתה מעשה הגורם לבוא איסור. אבל עכ"פ ליכא חיוב חטאת ע"י גורם. אך י"ל דכיון דעכ"פ אסור לעשות כן הא דהוי כמו אפשר. דעיקר לא אפשר הוי משום מצוה. והוי מצוה שלא למולו בשביל אח"כ דהא המציצה דם אסורה והנה זה תלי' בפלוגתא דאם נשפך החמין שלאחר מילה אם רשאי למולו. וממילא נהוי פיקוח נפש ואי אמרינן דשרי הוי קשה לאביי ממילה

והנה לפמ"ש לעיל לתרץ ע"י דהוי החיוב על התחלה מוכרח שפיר פסק הרמב"ם דפסק (ק) דאם מתקן אפילו קצת למפרע חייב (ר) וכמו שמוכח מקושית התוס' ומקושית הרש"ל. [וא"ש] ואם הפי' מכח דהוי מתעסק בהתירא וכדלעיל: