שו"ת ר' משולם איגרא מה

הווסתה שישאול. ותהא שרי. והוי שפיר דמי' לקרבן. ומש"ה מוקי דוקא בסמוך לווסת. שיהא שייך טרוד. ומש"ה כתב הרמב"ם דצריך לטעמא דהי' לו לישאל. דבאמת הרמב"ם דכתב ועשה מצוה הוי אין הטעם מכח דבעינן [דוקא] מצוה רק דטעם לרמב"ם דבעינן טרוד וא"כ היכא דטרוד דלרמב"ם הוי במילה לעולה עשה מצוה דהא כיון דעשה מצוה או כיון דטרוד במצוה. וא"כ אפי' בלא שבת עכ"פ הוי מצוה [דגם] בתוך זמנו הוי מצוה וא"כ כיון [דטרוד הוי] עשה מצוה. ע"כ הוי לפעמים יהא מצוה אח"כ וא"כ הוי טרוד. הא אם לא הוי מצוה כגון דכבר מל וא"כ לא טריד

והנה בקרבן לשם אימורי צבור א"ש. דהוי הטעם דלא טרוד. דהא הרמב"ם איירי דהשאר [ששחט] הוי ג"כ קרבן צבור. וא"כ למחר הוי בית אב אחר והוי הוא לא טריד. וזה כונת הרמב"ם בפי' המשניות וז"ל ופי' קצבה דבר קצוב כי התמידים והמוספים שהם קרבנות צבור אין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן. ולפי שהם ידועים במנין. ואין רשות לכל אדם להקריבן יהי' השוחט לשמן חייב עכ"ל וכונתו כדלעיל. ואפי' שחיטה בקרבן תמיד הוי לבית אב (ש) ומש"ה באשה צריכנא לטעמא דשאלה. אבל באמת זה לא מיקרי מצוה דכיון דבלא"ה הוי עבירה בתוך זמנו אפי' בלא שבת כדלעיל. רק דכונת הרמב"ם דמקרי מצוה. וא"כ עכ"פ הוי כעושה מצוה וטריד

והנה הא דלא מוקי באמת טעמא דר"מ ור"ש דפליגי דבאמת גם לר"מ בעינן מצוה. רק דפליגי בזה דיוצא בתוך זמנו. דבאמת דייקי בזה הפלוגתא דר"א ור"י דלר"א בוודאי יוצא דהא לא מוכת מדדחי שבת (ת) דגם מכשירין לר"א דוחה שבת אע"ג דאפשר נעשות מבעוד יום. ואך דנימא דטעמא דר"י הוי דעשה מצוה

כה והנה הא דהק' הלח"מ (א) על הא דכתב הרמב"ם בפיו"ד הלכות תרומה. דאם אכל תרומה ואח"כ נודע שהוא חלול בכל השנה פטור מחומש וחייב בקרן. ובע"פ דזמנה בהול פטור אף מקרן ויע"ש בסכ"מ ואך דה"פ בטעמא דרמב"ם דבאמת ממ"נ אם אוכל קודם שהגיע ליד כהן פטור אפי' [מקרן] וכמ"ש הרמב"ם (ב) ואלא דבא ליד כהן ומה"ת דלא ישלם דכהן אחר שאכל תרומה של כהן אחר צריך לשלם קרן. אך דה"פ דבאמת הוי כמ"ש הרמב"ם (ג) דאפי' לאחר שנודע שהוא חלל אם עבד לא חילל ואין מחלק (ד) וא"כ דעכ"פ עשה איסור. אך דאין עבודה מחולל וא"כ מש"ה לא תשיב נהנה (ה) וכמ"ש הרמב"ם [שם ועיין בכ"מ] רק דבאוכל תרומה בשוגג דמשלם קרן וחומש הוי גזירת הכתוב דצריך לשלם. ומשא"כ בכאן דפטור מחומש. אך דחייב [בקרן] מטעם מזיק ועי"ז שפיר דהיכא דזמנה בהול דהוי אונס דאי אפשר למידק. וא"כ הא איתא בנ"י והביאו הפוסקים בשם הירושלמי דבשוגג חייב הא באונס גמור פטור מלשלם וכאן מקרי אונס גמור דאי אפשר למידק וחשיב אונס וכמ"ש רש"י (ו) דהוי אונס דלא הי' לבדוק ע"ז אלמא דהיכא דלא הי' לו לבדוק מקרי אונס. ומש"ה פטור מקרן

כו והנה הא דכתב הרמב"ם דזמנה בהול ואיני מדקדק (ז) היינו הטעם דהיכא דמל שניהם ביחד ובזה לא שייך לאיחלופי' דממ"נ תרווייהו לא מצי למול. והוא [ע"כ] מל בזא"ז. וע"ז הוי הטעם דכתב הרמב"ם דעכ"פ זמנה בהול. וכה"ג אמרינן לענין המוצא לולב אע"ג דכבר יצא מ"מ אם זמנו בהול לעשות מצוה פטור ויע"ש היטב בספר כפות תמרים בדעת הרמב"ם

ובאמת הא דתירץ ר"י לדברי ר"א שכן שינה לדבר המותר. אע"ג דהוא עצמו לא ס"ל כן רק היכא דלא עביד מצוה לא פטר. מתרץ החילוק לדברי ר"י [לר"א]. וכה"ג כתבו התוס' בזבחים (ח) גבי איברי בעל מום שנתערבו

כז והנה עי"ל (ט) דהוי הסברא דשלא לשמו לא חשיב עבירה. משום דאם הוי לא חישב שלא לשמו הוי מצוה. וכה"ג כתבו התוס' לחלק לענין עשית מצוה (י) דאידחי שבת. ה"נ הך חילוק גופא י"ל. ויותר מסתברא לענין עשית מצוה

והנה מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם גבי אשתו נדה דעיקר הטעם מכת טרוד. [וכתבתי] לתרץ דבלשם אימורין אין טרוד [משום] דלמחר הוי בית אב אחר

וא"ל הא דלא תירץ בש"ס כן. היינו קודם דידעינן הך חילוק דבחולין לא הוי טרוד. ולבתר הכי הוי באמת הך חילוק בין טרוד ללא טרוד. ומוכח כן מהך גבי יבמתו. דהוי סבר דלא צריך עושה מצוה (כ)

כח והנה לפי מה שכתוב לעיל (ל) א"כ ע"כ מאן דס"ל דעקירה בטעות הוי עקירה. ס"ל דמעלה מלינה בראשו של מזבח. דבמחוסר כפורים אי אפשר לאוקמי. דהא הוי לא עלו לבעלים לשם חובה. והנה התוס' הקשו בזבחים דף פ"ז דר"ח ס"ל דאין מעלין מלינה בראש של מזבח. מדיליף ק"ו דעמוד השחר עושה עיכול. והנה בספר פ"מ כתב דאדרבה מוכח להיפך. דר"ח ס"ל מעלין מלינה בראשו של מזבח. ולענין קושית התוס' אפ"ה יש קו' דהא עכ"פ באינו בראשו של מזבח. מועיל עמוד השחר וחצות לא מועיל. והנה הא דאמר רב חסדא בחטאת העוף בפסחים דף נ"ט. ולא מוקי במעלה בראשו של מזבח. אך י"ל דהוי טעמא של רב חסדא. כמו דמק' לקמן וכי עבדינן מילתא. מה דכהנים אתו לידי תקלה. דסברו דיממא ואתו להקטירו וכו'. וא"ש טפי אם הגירסא כגירסת הכ"מ. דרבא ס"ל דעקירה