שו"ת ר' משולם איגרא מד

[דרוצה הש"ס לאוקמי] בשותפות. י"ל דהא אם הוי הדין דאין שוחטין הפסח על היחיד הוי לי' טובה ע"י זה דאי אפשר לו להביא. וא"כ איזה מהן מפקעת ומש"ה שפיר זוכה לחבירו. אך אם ס"ל דשוחטין פסח על היחיד ל"ק מכח שותפות. אך השתא ס"ל דשוחטין פסח על היחיד דהא איש מייתרא. ואך דהנה הרמב"ם פסק (ח) דאע"ג דשוחטין הפסח על היחיד מ"מ לכתחלה צריך להדר. וא"כ ה"ל זכי' ופריך שפיר

אך באמת זקני דרום אמרו (ט) דלא מקשי אוכלין למנויין. וא"כ בדיעבד לא מעכב אכילה וא"כ אם נימא דר"י בן קרחה ס"ל כן. וא"כ רק לכתחלה וא"כ אין חלוק בין שותפות דאפשר דגם ר"י בן קרחה ס"ל דכל ישראל יוצאין איירי רק בדיעבד. וא"כ לא שייך דהוי לי' טובה אדרבה אם הוי לא מהני שליחות אזי זכה הוא בחלקם כדין דנטמאו מקודם זכה הטהורים בחלקן (י) וא"כ ה"ל ראוי לאכול כזית. וא"כ אין חלוק בין שותפות לאחר. אך ר' יונתן דאמר מנין דכל ישראל יוצאין כו' וממנ"פ אם לא מקיש ועל דיעבד אין צריך קרא. ורק דמרמז על לכתחלה מקשה שפיר

כא והנה כללא דמילתא דלר"א שם בפסחים דף ע"ח ע"ב דס"ל דלר"נ לא מעכב אפילו גברא דלא חזי לאכילה דאיש לפי אכלו למצוה דלא מקשינן. וא"כ אפי' בבשר לכתחלה ליכא מצוה דאל"כ למה לי ושחטו. דהא לא מקיש וגם לגברי הוי רק לכתחלה ולא דיעבד ול"ל קרא אלא ודאי דקרא אתי לכתחלה. אזי שפיר קשה קו' הש"ס דילמא בשותפות ומשא"כ ר"י בן קרחה דילמא ס"ל דבדיעבד לא מעכב אבל בעינן לכתחלה וכמו שהקשה שם בתוס' [ד"ה ולר' נתן] וא"ת ומנלן דילמא רבנן סבירא להו דבשר לא מעכב בדיעבד. והנה דאמרינן דר"נ לכתחלה ובדיעבד לא מעכב. והוא כתי' הש"ס אליבא דרב שם ואב"א רב דאמר כר"י יעו"ש היטב. וא"כ לפ"ז לפסק הלכה א"ל דס"ל לר"נ באמת בדיעבד ושליחות מעכב לר"י בן קרחה מייתורא דקרא וכמ"ש הפ"י (כ)

כב ולפי הא דלעיל אפ"ל לתרץ קושית התוס' בדף ע"ג ע"ב ד"ה האמר רב כו'. תימא דלוקמי כר"י דמודה רב דאליבא דר' יהודא בע"ח נידחין יעו"ש משום דבאמת ר"מ אומר אף השוחט לשם אימורי צבור פטור. והוי הפי' לר"מ גם אליבא דר"א דלדידיה אם עשה מצוה גם ר"א מודה. וא"כ האיך אמר אף השוחט לשם אימורי צבור. ומכש"כ בלשם פסח ולשם פסח לא הוי עשה מצוה. וא"ל הואיל דלא ה"ל קצבה דז"א דהא עכ"פ דילמא נמשכו הבעלים דלר"א היכא דלא עשה מצוה ודאי חייב. וע"כ צ"ל דגם בפסח עשה מצוה והא הוי לאחר תמיד של בין הערבים. ומהא דהוי שלא לשמו א"ל דהוי עקירה בטעות. ועוד דקשה לשון אף השוחט לשם אימורי צבור דשם בפסח לא עשה מצוה אלא ע"כ דלאחר תמיד של בין הערבים עשה מצוה מכח כיון דשחט פורתא. וקשה הא בשבת מכי שחט פורתא תיקשי קושית התוס' (ל) וא"ל (מ) ממילא הא ז"א דאסור לשחוט (נ) ואחר שבת טריפה מכח שהה. אלא ודאי צ"ל דהוי בידו [לגמור השחיטה] אע"ג דהוי באיסורא הוי בידו. מ"מ עיקרי בידו וכמ"ש התוס' בסוכה דף ל"ג דבידו ללקטן אע"ג דהוי באיסורא כו'. וא"כ מקשה הש"ס לרב הא מנ"ל לרב דב"ח אינם נידחים דיליף ממום עובר וכתבו התוס' ישנים ביומא (ס) דמום עובר מש"ה לא הוי ממילא דצריך להסיר המום והוי מחוסר מעשה אלמא דלא מחלק [בין] בידו לאינו בידו [דהא בידו להסיר ע"י סם] וא"כ לא מצי ר"מ למיסבר הך סברא דב"ת נידחין. וכן לפי דקשה לר"א. אע"ג דבאמת ר"א ס"ל דפסול בשלא לשמו וא"כ א"ל דס"ל דעקירה בטעות לא הוי עקירה. ועוד דקשה בר"מ לשון אף השוחט לשם אימורי צבור ומשמע דכ"ש בפסח ואין זה כן דשם לא הוי עשה מצוה. וא"ל דהואיל ואין לו קצבה דז"א דמה נ"מ דסבור דזה הוי פסח ולא ידע של מי הוא דילמא נמשכו. ועיקר לשין אף משמע מכ"ש ואין זה כ"ש דהא לר"מ אדרבה אימורי צבור הוי עדיף. דעכ"פ עשה מצוה או דס"ל דבאמת כשר ולא ס"ל ב"ת נידחין ומתורץ קושית התוס' דלעיל

כג והנה הא דכתב הרמב"ם (ע) השוחט קרבן צבור שלא לשמו בשבת חייב חטאת (פ) ובהתוספתא איתא דוקא חטאת אמת כן הוא בתוספתא דפסחים. ובתוספתא דמנחות איתא עולות של צבור. וי"ל דבאמת הנהו תוספתא פליגי בהא אם שגג בשחיטה אם הוי עשה איסור. וכמו דפליגי בירושלמי בשחיטה אם שלוחי דידן או שלוחי דשמיא יעו"ש היטב. וא"כ אפילו אם עשה איסור בטעות הוי לא עשה מצוה בעולה ג"כ ואם צריך שליחות הוי עשה מצוה. והרמב"ם פסק דאין צריך שליחות וכדלעיל. ומש"ה פסק הרמב"ם סתם כל קרבנות צבור

כד והנה י"ל קו' הלח"מ על הרמב"ם (צ) דנקט הבא על אשתו נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה והקשה כיון דהרמב"ם פסק דכיון דלא עבד מצוה אע"ג דטריד בדבר מצוה חייב. א"כ באשתו נדה נא עביד מצוה. וא"צ לטעם דהי' לו לשואלה

וי"ל דהנה התוס' (ק) דהא דמוקי הש"ס בסמוך לווסתה ר"ל דמסופק אם הוי סמוך לווסתה. וכתבו דה"ה דהוי מצי למימר דמסופק אם הוי ספק נדה וכו' יעו"ש

וי"ל משום דהנה אם אמרינן אע"ג דלא עשה מצוה. וא"כ קשה הא התוס' (ר) כתבו דלא תוס' הוי ג"כ באשה וכו' וא"כ [הוי] עשה מצוה ואמאי חייבת בקרבן. ודוחק לאוקמי בהי' נה בנים כו' ואו באינה בת בנים. ועוד דרמב"ם לא חילק כלל בדינו. אך דאמת ה"פ דהא אמרינן דאליבא דר"מ [סגי] בחד או טרוד או מוחלף ולרבנן בעינן תרווייהו. וכ"פ הרמב"ם דבעינן דוקא דהוי שתי תינוקות. הא תינוק א' לא מהני. וא"כ בכאן הא לא מיטרד. ומש"ה מוקי בסמוך לווסתה. והנה הגאון ב"נ ביהודה כתב דמש"ה חוששין לשמא תראה דהוי [כמו] שמא ימות. ולאחר כך הוי שמא מת ולא חיישינן וא"כ כמו בקרבן טרוד מתי יפנה לכשיעבור השבת ה"נ בודאי טרוד. דהא בודאי יהא זמן אחר