שו"ת ר' משולם איגרא מג

ור"א לא שני' לי' דר"א ס"ל דבאמת דם אפי' אין בשר לר"י דשני' לי' דס"ל אין בשר אין דם. וע"ז משני דלדברי ר"א מתרץ לי' ומתורץ הכל

וא"כ י"ל דה"פ וש"מ עקירה בטעות הוי עקירה. וא"כ אין הפי' במ"ש [התוספת ד"ה שמעת כו'] והוי פלוגתא. אלא דה"פ שמעת מני' דעקירה בטעות הוי עקירה. וא"כ תקשי בסיפא אמאי פוטר ר"י דהא לא עלו לבעלים לשם חובה. ולא דתי' ולא עשה מצוה ובאמת זהו הקושיא דסותר הסיפא. וע"כ ס"ל דמעלה ומלינה בראשו של מזבת. וכי משני בעוקר הוי באמת לפסק הלכה. דאין מעלה ומלינה בראשו של מזבח

וא"ל דהוי חלוק הואיל דהוי אין לו קצבה ואפי' לא עשה מצוה. וא"כ שפיר קשה אמאי לא בדק דילמא משכו את ידיהם וא"כ למ"ד דעקירה בטעות הוי עקירה. וא"כ לא הוי עשה מצוה ושפיר קשה. אך י"ל דס"ל להך מ"ד כמ"ד דמעלה ומלינה בראשו של מזבח וליכא איסורא כלל. ומשא"כ לפסק הלכה דפסקינן דאין מעלה בראשו של מזבח. ופסקינן ג"כ דעקירה בטעות לא הוי עקירה. ומש"ה פסק הרמב"ם לפסק הלכה. כמ"ד דעקירה בטעות לא הוי עקירה. ומכאן פסק כן

יז והנה י"ל הרמב"ם דפסק דגם במל לאסר שבת מיקרי עשה מצוה. וי"ל דה"פ דהנה הש"ך הקשה א"כ אמאי דתי שבת. וי"ל דהנה השו"ת ש"א הקשה על קושיתו דהא התוס' הקשה (ר) ואע"ג דלכתחלה מצותו בלילה. כיון דדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד. וא"כ זה הוי בעומר דילפינן מתמיד ובעינן דומיא דתמיד דכתיב בחד קרא משא"כ מילה

וי"ל דהנה באמת כי רוצה הש"ס למילף בכל התורה. עשה דוחה לא תעשה ומק' הש"ס אשכחן כו' לא תעשה שיש בה כרת היכא אשכחן דדחי. ומתרץ דעשה לפני הדבור כו'. וכמאן דאמר דעולה שהקריבו במדבר תמיד הוי כו'. ומכל הקרבנות שכן תדיר והנה באמת אמאי לא ילפינן להיפך דק"ל דעשה שיש בה כרת דותה את ל"ת ועשה שאין בו כרת. אפי' לא בעידנא דמיעקר לאו קא מקיים עשה. וא"כ אמאי לא דחי עשה שיש בו כרת בשבת את עשה שאין בכרת. אך דהוי הטעם כמו שתירץ הש"א דעיקר הוי מה דהוא בקום ועשה קא דחי וכן כתב הרמב"ן וא"כ בזה דהוי לכתחילה שפיר ק' תיתי עשה שיש בה כרת וידחי את עשה שאין בו כרת אע"ג דלאו בעידנא משום מצוה ותרוייהו הוי שב ואל תעשה [אם ימול] מאתמול. אך בקצירת העומר א"ש דאפי' אם נקצר מאתמול [מ"מ] כי אתי לינה הוי עשה דקום ועשה דוקא בלילה ודחי. ומשא"כ במילה דהוי מצות עשה דקום ועשה למול. אך קודם השמיני הוי לאו הבא מכלל עשה. והוי בשב ואל תעשה ועדיף הך עשה דיש בה כרת. ודחי אפי' לא הוי בעידנא ולמחר אי אפשר למול. וא"כ רק במילה ק' ואין לומר דהוי עדיף משום דנכרתו שלש עשרה בריתות דהא הבריתות לא הוי דוקא על זמן. ואפי' נמול שלא בזמנו ואי אפשר לומר דגבי מילה למחר עובר על עשה דקום ועשה. דבאמת אי לאו הלאו דבא מכלל עשה הוי רק המצוה למול ערלתו ביום השמיני אם יש לו ערלה ביום השמיני. אך אם אין לו ערלה ביום השמיני ליכא מצוה (וכן כתב רש"ל בסנהדרין (ש) גבי מילה דפריך הש"ס והרי מילה כתב דהוי לאו הבא מכלל עשה) דלא שייך למול. והא ראי' דנכרי שמל צריך להטיף דם ברית. ותוך זמנו אינו צריך להטיף דם ברית. וכן אם נולד מהול וכן גר דנמול מקודם. משום דעיקר המצוה אם יש לו מילה למול. ואם אין לו הוי כמו שאינו זכר. אך הלאו הבא מכלל עשה אית בי' רק ביום השמיני ולא מקודם והוי שפיר שב ואל תעשה. אלא וודאי דס"ל דלא יצא תוך זמנו. וא"כ שייך דמילה נכרתה שלש עשרה בריתות ועדיף טפי. ולפ"ז מתי' מ"ש לעיל לתרץ הרמב"ם גבי מילה דס"ל דאם מל בתוך ת' יצא

יח והנה לפמ"ש לעיל י"ל קושית המהרש"א לקמן (ת) דהק' הש"ס גבי שלא לאוכליו מה תיקן ולא הק' גבי שלא לשמו מה תיקן. ומתורץ הכי דהנה הרמ"א בתשובה כתב גבי סותר אטו אם יבנה. ואח"כ יסתור לא יהא חייב על מה שבנה מקודם. וא"כ לפ"ז אם שחט שלא לשמו שפיר תיקן לפי פסק הרמב"ם דחייב (א) בהתחלת השחיטה או מכי שחט חצי קנה. וא"כ הא אסור לגמור השחיטה בשבת. ועוד דהפסח נפסל דאין לך מום גדול מזה. וכמו דאיתא בחולין דף ל' (ב) וא"כ קאי למכור וא"כ אין מועל רק בפגימה (ג) ומשא"כ מעיקרא הוי מועל אע"ג דלא פגם דהוי קדושת הגוף ואיני עומד למכור ושפיר הוי תיקון. ומשא"כ לענין שלא לאוכליו מק' שפיר דהא בתחילת השחיטה עדיין לא תיקן דהא אפשר עדיין לגמור דמצוה. לשחוט עוד לאוכליו והוי שלא לאוכליו ולאוכליו ומקצת אוכלין לא פסלו. ומשא"כ בשלא לשמו לא שייך זאת

יט והנה אם אמרינן לר"מ (ד) ואביי ס"ל בלתצות מודה ר"מ וא"כ לא שייך בכה"ג תפיס לשון ראשון ואפי' לרבא [דאמר עדיין הוא מחלוקת] א"ש לפמ"ש לעיל באמת גם ח"ק ס"ל הך דין דשלא לאוכליו וגם דנודע שמשכו את ידם אתי' כר"ע דאמת בדבר שאין לו קצבה. לא צריך דוקא לעשות מצוה וא"כ לפמ"ש לעיל א"ש הרמב"ם דפסק השוחט לשם אימורין לעולם חייב משום דלא עשה מצוה דהא הרמב"ם פסק כמאן דאמר בירושלמי. דבשחיטה לא בעינן שליחות. וא"כ בטעות לשם אימורין הוי עכ"פ איסור דהמצוה נדתה מפני הך האיסור דשלא [לשמו] גבי לחם דאבדו הלחם אבדו הכרשים וכדלעיל. ובפסח אע"ג דלא עשה מצוה מ"מ הואיל דבאמת אין לו קצבה. והא דלא אמרינן כן בש"ס משום דהסוגי' אזלא אליבא דהך מ"ד דבשחיטה (אין) צריך שליחות ומשא"כ נפסק הלכה פסק הרמב"ם כמאן דאמר (דאין) צריך שליחות ומוכח כן ומהא דאמרינן שוחטין

כ והנה י"ל קושי' התוס' בקדושין דף מ"ב ע"א בהא דמק' הש"ס הניחא לריב"ק אלא לר' יונתן דמפיק לי' לקרא דושחטו שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. שליחות מנלן. וכי תימא מינה דלמא שאני התם משום דאית לי' שותפות בגוה. והק' התוס' אמאי לא פריך לר"י בן קרחה דלמא אית לי' שותפות בגוה. וי"ל דהנה הש"ך (ה) בהא דאמרינן תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דמהני רק משום מגו דזכי לנפשי'. וא"כ אם יש לו חוב על חמשים אי אפשר לתפוס רק על חמשים. והש"ך מחלק וכתב דאינו כן מהא דאמרינן (ו) מגו דזכי לנפשי' (ז) ובאמת אין ראי' מזה דשם בהך זכי' הוי ג"כ זכי' לעצמו. דעי"ז זוכה בהמקצת דאל"ה לא הוי מצי כלל לזכות דשם פריך לא יקנה לא זה ולא זה דהוי כמונח על גבי קרקע. וא"כ ה"ל טובה דזכי והנה בכאן