שו"ת ר' משולם איגרא מב

יג אך דאיתא בנדרים (ו) איבעי' להו הני כהני שלוחא דידן הוי או שלוחא דשמיא נינהו. ובעי למיפשט מהא דכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבים הא שוגגים פטורין אלא שפגולן פגול ופי' הר"ן והרא"ש דהקושי' הוי אמאי מהני בשוגג דבשלמא במזיד נהי דשלוחא דידן נינהו פגולן פגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשי' קעביד. וא"כ ע"י מעשה דקני' אסרה ומשא"כ בשוגג ותירץ [הש"ס] דאמר קרא המקריב לא יחשב אלמא דנתנה לו התורה כח דמצי לחשב אפי' בשוגג. והנה אם נימא דהוי שלוחי דידן ולא מצי לחשוב [בשוגג] ליכא אפי' איסור. כדמשמע מהתירץ דכתיב לא יחשב. ומשמע אם לא רצה להיות שליח ליכא כלל איסור דהוי כמו אדם אחר דאין עובר כלל דאין האיסור במחשבה ועל זה ג"כ לא ניחא לי' דליעבד איסורא על ידו וכמו דאיתא במס' ערובין (ז) דלא ניחא לי' דלתעביד איסורא על ידו. וכה"ג במסכת קדושין (ח) דלא ניחא לה להתחלל הקדש על ידה (ט) ורק [ז"א] כיון דהתורה גזרה לא יחשב. והוי הפי' דהוי גזירת הכתוב דתליא בהכהן. או דמנה ילפינן דבאמת הוי שלוחי דשמיא ולא אמרינן גזירת הכתוב. וזה הפי' בר"י משום דאין המחשבה הולך אלא אחר העובד דהמקריב הוי הפי' העובד והתורה גזרה דמהני מחשבת עובד ואין הפי' מטעם מעשה ומטעם דרוצה למיעבד על דעתא דנפשי' ומכח מעשה. וא"כ שפיר גזרינן דלא יטעה

יד ולפ"ז אם נימא כמה שכתוב לעיל דעכ"פ עשה איסור. וא"כ עכ"פ לא עשה מצוה. אך דמעיקרא אמרינן וש"מ עקירה בטעות הוי עקירה. ובאמת גם זה מוכח דהגם בשחיטה יכול הכהן ליאסר. וא"כ השתא אמרינן דבאמת עקירה בטעות לא הוי עקירה ואין הכהן יכול ליאסר אפי' בטעות. דלא הוי שלותי דשמי' רק שלוחא דידן. אך לר"א מוכח דבאמת בשחיטה ג"כ לא בעינן שליחות, דאל"כ תק' קושי' הפ"י (י) אם נימא שה לבית אבות דאורייתא. קטן איך יכול לעשות שליח. אך זכי' עדיף משליחות ול"ק וא"כ הסברא מבחוץ דעכ"פ בשחיטה הוי שלוחי דידן דכיון דלא שייך מי איכא מידי דאיהי לא מצי למיעבד ושליח מצי למיעבד וזכי' עדיף דאפי' קטן אית לי' זכי'. אך ר"א אי"ל דגרע זכי' [ואינו] מטעם שליחות. וכמו דאיתא במסכת ב"ב (כ) דרק תקנת חכמים בקטן אבל לא בגדול. וא"כ הוי ג"כ שחיטה שלוחי דשמיא. ושפיר הוי לא עשה מצוה ופריך משא"כ לר"י הוי עכ"פ עשה מצוה משום דבשחיטה הוי לא עשה מצוה ותקשה להנך דס"ל דבשחיטה ג"כ בעינן שליחות וכמו דמשמע בקדושין

ואך הרמב"ם פסק כהירושלמי (ל) דס"ל דבאמת בשחיטה לא בעינן שליחות וכפי הך סוגי' דס"ל דזכי' לא עדיף מטעם שליחות וכמו שכתוב בנה"כ בהלכות מעילה יעיין שם היטב. ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם דלשם פסח אע"ג דאמת הוי לא [שלא] עשה מצוה ע"מ פטור הואיל דאין לו קצבה. ובמילה הוי פשה מצוה והא דמילה של אחר שבת. אפ"ה עשה מצוה דבאמת ס"ל להרמב"ם דהוי עשה מצוה (מ) דשם אם צריך לחתוך ערלתו משום רפואה צריך למול בכשרים. אלמא דאמת כין דיכול למולו למחר. הא אם לא הוי מצי למולו למחר כלל עדיף לעבור על מצוה דימול תוך זמנו מלא ימול כלל

טו והנה עוד י"ל דבאמת הא קשה דהוי עכ"פ אסור מכח לאחר תמיד של בין הערבים לכתחלה דמביא קדשים לבית הפסול. אך דאפ"ל דשפיר משכחת לי' במחוסר כפורים בע"פ דדחי. אך מה קרבן קרבן חטאת אי אפשר למצא דהא הוי נקבה והוי אינה ראויה ולא פטור ובאשם לא מצי למצוא. דהא קיי"ל היקריב חטאת קודם אשמו תעובר צורתו במנחות דף ד' ע"א וכ"פ הרמב"ם (נ) וא"כ (ס) דהא רק הוא טעה באשם וא"כ ליכא מצוה דהא חטאתו בוודאי מעכב ועדיין אסור בפסח וא"כ ליכא מצוה ואלא בעולה ומשכחת דכבר קרבה חטאתו ואשמו מע"ש. אך דעדיין זה אינו רק אם טעם הוי עקירה. וא"כ עכ"פ אין מכשיר וכמו דאיתא במנחות [שם] באשמו וחטאתו של מצורע דכיון דלא עלו הוי כמו קרבן אחר. ועדיין לא הוי מצוה אך אם טעות לא הוי עקירה שפיר הוי מצוה

אך באמת הא עיקר הפסול הוי (ע) רק משום פסול האימורים (פ) דאין רשאי להביא האימורים לידי פסול. הא אמת אם אימורים לא מיקרבו לא מעכב כפרה. אך דאם לא דחי (צ) לא הוי רשאי להביא כלל וא"כ מש"ה [כיון דנדחה] דחי' וממילא לאחר שנשחט צריך להביא ולהקטיר. ומשא"כ בשבח דהא באמת לכתחלה אנן לא פסקינן להביא בל"ה משום שבת ואם עבר והביא עדיין אינו רשאי להקטיר ולא שייך דדחי דכיון דבאמת אימורין אין מעכבין כפרה. וא"כ כיון דבאמת אין רשאי להקטיר עדיין עשה איסור דמביא קדשים לבית הפסול דאימורים אי אפשר להקריב אח"כ

אך באמת זהו עולה דכולה כלול. וא"כ אם אין רשאי להקטיר והוי אין בשר ואין דם והוי כולו פסול. וא"כ שפיר אתי עשה [דפסח] ודחי ורשאי להקריב והוי עשה מצוה

טז ואך זה דוקא לר"י דס"ל (ק) אם אין בשר אין דם ומשא"כ לר"א דס"ל יש דם אפי' דאין בשר וא"כ אין רשאי להקריב והוי עדיין איסר וא"כ זהו הפי' בש"ס ש"מ עקירה בטעות הוי עקירה. יחי' [רישא] בעוקר. וא"כ אם עוקר דוקא הא בטעות לא הוי עקירה וא"כ בלשם פסח [בסיפא] הוי עלה לבעלים לשם חובה וא"כ שפיר הוי עשה מצוה. ורישא לא עשה מצוה וכק' התוס'. וא"ל בל"ה גם בסיפא לא עשה מצוה מכח דאסור לשחוט לאחר תמיד של בין הערבים. י"ל דהא שפיר משכחת במחוסר כפורים ובעולה. וא"ל דאפ"ה אסור להקטיר משום דאין מעכב. דהא באמת מעכב. דהא הוי כולה כלול ואם אין בשר אין דם וע"ז אמר