שו"ת ר' משולם איגרא מ

זמנו. וא"כ אדרבה בלא איסור שבת עשה ג"כ עבירה במה דמל תוך זמנו. וא"כ היכא דעשה עוד עבירה ע"ז בודאי לא פטר וחייב

ב אך לפ"ז באחרים לשם פסח דהוי לאחר תמיד של בין הערבים דלא הוי מצוה עכ"פ להיות שוחט אחר תמיד של בין הערבים. וכמ"ש המל"מ בטעם דהרמב"ם (צ) דמש"ה אסור לשחוט. עכ"פ אחר תמיד של בין הערבים מכח דאסור להקטיר וא"כ הוי פסול האימורין ואסור להקטיר ואם כן אסור לשחוט בשביל זה עכ"פ לכתחלה. אך באמת כי שחט פורתא. וכן כתב רש"י ז"ל בדף מ' ע"ב בחולין וז"ל ועל שבת לא ק' דחייב משום נטילת נשמה וא"כ אם יש שבת. ולהדיוט עכ"פ אסור משום דאי אפשר לפדות דאין פודין קדשים לאכילת כלבים וא"כ הוי כמו דיעבד דכיון דבין כך וכך נפסל וא"כ עכ"פ רשאי להיות שוחט. ל"מ לר"ש דס"ל (ק) מביאין קדשים לבית הפסול אלא אפילו לרבנן הא הוי כמו דיעבד דממ"נ יהי' פסול. אך עכ"פ בהתחלה הוי לא עשה מצוה וחייב על התחלה

ג אך הנה התוס' כתבו בחולין בדף י"ד ע"א דשוחט בשבת בהך השחיטה נעשה מומר ומחלל שבת ולא נפסל בשביל השחיטה והרמב"ם כתב (ר) דבתחלת השחיטה נפסל ואח"כ ממילא פסול השחיטה והק' השמלה חדשה על כל הפוסקים. הא הסברא הוי כהרמב"ם. וי"ל דהנה הפלתי כתב (ש) [די"ל] הואיל והוי בהתחלה מקלקל ע"מ לתקן והנה לפי' ר"ת (ת) בעינן דבשעת קלקול יהי' התיקון ומה שאין כן אם לא הוי מיד התיקון. אך דהא פסקינן דחובל וצריך לדם חייב אלמא דלא בעי מיד התיקון כפי' הרמב"ם בפי"ב מהלכות שבת והתוס' א"ל דלא ס"ל כן רק דפטור בהבערה בשביל אפר

ד אך לפי פי' התוס' א"ש משום דהנה בשבת דף צ"א ע"א מתקיף לה ר"י בריה דר"י אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו ה"נ דלא מחייב עד דמפיק לכולי' ומתרץ התם בטלה דעתו אצל כל אדם ורק לחומרא וכמ"ש התוס' ועיין שם בספר פ"י דכן בכל מלאכה דשבת כן הוי הקושיא והך דין וכמו דשם משמעון דחייב יעו"ש. והנה התוס' הקשו דהא בע"א לא חשיב נהנה (א) ותירץ התוס' והר"ן דהוי מלאכת מחשבת דכיון דנעשה מחשבתו דלכך נתכוון. והנה ממ"נ הוא חישב להוציא ולשחוט לגמרי (ב) ואצל העולם לא הוי מלאכה רק משום מחשבתו וא"כ ממ"נ פטור ואפי' אם נימא דעיקר הקושי' התוס' הוי מכח שחט לע"ז דהוי רק תיקון אמ"ה לבני נח והוי תיקון גרוע (ג). אך דהנה רש"י ז"ל כתב בדף ק"ג ע"ב בד"ה שם משמעון וכו' וגבי בגד נמי עושה שתי בתי נירין ואח"כ עושה למחר הבגד כולו. וא"כ כאן עכצ"ל דבטלה דעתו הצל כל אדם דהא [הטעם דחייב בעושה מקצת מלאכה הוא משום] דמאחר. לפעמים אינו עושה ביום אחד ובאמת זה אי אפשר בכאן דהא צריך לעשות בכדי דלא יהי' שהה בשחיטה ופסולה ואם רוצה לעשות רק להוציא מן אמ"ה זאת הוי מקלקל (ד). רק במחשבתו עשה כן דמלאכת מחשבת עכ"פ לא שייך בטלה דעתו אצל כל אדם. דהא באמת אצל כל אדם לא הוי מלאכה. רק מכח מחשבה שלו דמחשבתו משוה כן. וא"כ בכאן ג"כ אין מתחייב על התחלת השחיטה. וא"כ שפיר הוי עשה מצוה. אך באמת בהתחלה [שחתך העור] קודם הסימן בתחלתו. הוי עכ"פ תו אין ראוי לשחוט כלל. משום דהא הוי שבות (ה). ורק לפדותו דהא עדיין לא הוי אסור לאכילה. ולא הוי אין פודין כו'. וא"כ במה דשחיט העור הוי מלאכה. דיתיר אם אח"כ אפילו בחול יגמור. וא"כ הוי תיקון והוי מוציא מידי אמ"ה. ושפיר חייב על התחלת השחיטה כמ"ש לקמן בד"ה והנה באמת לפי מ"ש הפי' משניות להרמב"ם (ו)

ה אך לפ"ז תקשה קושית המגיני שלמה דהא הוי מתעסק [כמו] דחישב דהוי תלוש. ובאמת הוי מחובר. ולא שייך תירוץ המג"ש. דעכ"פ הוא לאיסור הוי כונה שלו. רק דהתורה התירה. דזה אינו. דבהתחלת השחיטה ליכא איסור כלל בשבת. דהא הוי מקלקל אם לא יגמור דמצי לגמור השחיטה ויהי' כשר דדוחה שבת. וא"כ שפיר יש לפטור מכח מתעסק

אך זה דוקא לר"א דמוקים מתניתין דזבחים שנתערבו כר"א. דאמר ולד טריפה לא יקרב לגבי מזבח. והקשו התוס' זבחים (ז) והקשה רבינו אפרים הא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים. ותירץ התוס' דס"ל כמאן דאמר דפודין וכו'. וא"כ לר"א אין חילוק בין עקירה בטעות. לעוקר במזיד דמשום דהא בגמר השחיטה לא עשה מצוה כלל. דהוי [יכול לפדות כמו בכ"מ דאמרינן] רועה. וא"כ אין מפסידין קדשים בידים (ח) והקו' לר"י דשוי לי'. דהא ע"כ טעמא דר"י דס"ל אין פודין הקדשים. וע"ז אמר קושית לדידך דלא ס"ל. יש לחלק בין משנה לדבר המותר וכו'. והנה לפ"ז מתורץ קושית הרש"ל. ומתורץ ג"כ קושית התוס' בד"ה לדידך תימא לרשב"א מאי משיב וכו'. ובאמת הוי עיקר הטעם כמ"ש הרש"ל. דלא שייך בזה עקירה רק עיקר הטעם בין עשה מצוה ללא עשה מצוה

ו והנה י"ל דזהו כוונת הרמב"ם בפי' המשניות שלו (ט). דכתב דמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה. הוא מחלל שבת קודם שישחוט שם דבר מן הושט. והגרגרת. ואם תרצה לבאר יותר מזה. תאמר בשעה שישחוט קצת הסמנין קודם שיגמור השחיט' וכו' וה"פ דאפ"ל דבאמת הוי מקלקל בזה. דהא אסורה מספק. דאי אפשר לבדוק הושט בחוץ (י). ובאמת הא הוי מקלקל. וא"ל דהוי ע"מ לתקן. וכמ"ש לעיל דאפילו אם נימא כן. מ"מ משעה שהתחיל בעור נאסרה. ותו לא הוי מקלקל כלל. דבלא"ה נאסרה. ורק דקאי לרדי'. וע"ז שפיר מועיל התקון אמ"ה. וכמ"ש לעיל דלא הוי קלקול כולי האי. ומהני קצת תיקן. אח"כ. דהוי כמו מקלקל ע"מ לתקן תיקון טוב. רק אם רוצה לאסרו. ואזי לא הוי רק תיקון ומשא"כ אם בלא"ה אסור. וא"כ שפיר שייך דבטלה דעתו אצל כל אדם דיכול לעשות כן. ולגמור השחיטה אח"כ (כ) ומכאן ראי' להרמב"ם