שו"ת ר' משולם איגרא לט

הכתוב דעשאן כאלו ברשותו רק דעובר משום דהוי גורם לממון דלאחר הפסח מותר. ואמאי עובר בישראל שהלוה לא"י דכיון דלא הוי רק גורם לממון דראוי לאתר הפסח והעכו"ם קבל אחריות והוא בביתו ושפיר מפקיע מרשות ישראל ומיקרי של א"י ע"י אחריות דל"ש סברת ח"צ דאחריות אין יכול להפקיע מרשות בעלים וראיה מהקדש עיין בתשובת ח"צ מה שתירץ על דברי הגאונים די"ל דמגורם לממון יכול להפקיע ומקרי של א"י ואמאי עובר. אלא ט"כ דאתיא כר"י והוי גזירת הכתוב דעשאן כאלו ברשותו ומש"ה עובר ופריך שפיר ותסברא. אבל לפי המסקנא דמשני בהרהינו וא"כ אפשר דאתיא כר"ש ואתיא שפיר דא"י שהלוה לישר אל ד"ה עובר משום טובת הנאה וכמ"ש לעיל ומתורץ קושית התוס' לאביי: סימן כז

פסחים דף ל"א. והנה לפי ה"א דלא ידע מהרהינו. וא"כ קשה בישראל שהלוה לא"י הא אי אפשר לבער ואמאי עובר והנה הא הוי כמו נפלה מפולת דאינו עובר. כמ"ש הפ"י גבי יצא חמצו של א"י ברשות הא"י דאינו עובר דהוי כמו נפלה מפולת וכדכתב הפר"ח דאם גזל הא"י חמץ מישראל שוב אין הישראל עובר משום דאי אפשר לבער והוי כמו מפולת דכתב הפ"י. ואין לומר דעובר משום בל יטמין. דז"א דהוי כמו שכתב המ"א דאם בשעת מעשה דעשה האוצר לא הוי חמץ. אע"פ שבודאי יתחמץ אח"כ לא הוי בל יטמין. אלמא דעיקר האיסור כיון דהוי חמץ גזר הכתוב דאין רשאי להטמין. וא"כ בכאן נמי קודם שהתנה כן עם הא"י לא הוי חמץ שלו ואח"כ הוי כבר בהטמנה. דוק ותשכח כיון דלא הוי בשום פטם חמץ שלו קודם הטמנה. אך דקודם הפסח אם יכול למוכרו או לבטל עובר שפיר בבל יטמין. וא"כ א"ש מ"ש לעיל דלר"י כיון דהוי קנין פירות. וא"כ אי אפשר שכישראל ימכור וא"כ אינו עובר אבל אם נימא דבע"ח קונה משכון שלא בשעת הלואתו עכ"פ. וא"כ הא דמיא לשמיטה שכתב הש"ך בסימן ע"ב דבשעת הלואתו נמי קונה הואיל ואין לו ממה לגבות. חדא כיון דהגיע הזמן ולא פרע נהוי למפרע שנו. וא"כ אפילו אם ירצה הא"י לשלם אסור ליטול הדמים דהא נוטל ממון בעד איסורי הנאה. או י"ל דהא כיון דאין יכול הישראל ליטול הדמים משום דהא החמץ אסור בהנאה. וא"כ אין הישראל יכול לכופו לעכו"ם דישלם דאם ירצה יאמר לו הא"י נהוי שלך האפותיקי דהיינו חמץ. ואם כן באמת אין של ישראל דהא הוי רעת שצריכה לגמור לא מצי להיות של ישראל. וא"כ ניהו דאמרת דאין הישראל יתן לא"י החמץ עד דפרע לו דאסור באמת דהא הוי משתרשי באיסורי הנאה דהא באמת בודאי גרע מכ"ש מפורע חובו מאיסורי הנאה דאסור מכ"ש ליטול הדמים דאסור דמשתרשי ליה וא"כ בזה א"ש לפמ"ש לעיל דפי' הוא דוקא לר"י דהוי כמבוער כמו נפלה מפולת א"ש מנא תימרא ומתורץ מה שהקשה הפ"י דמאי אולמי' הך ברייתא ממתניתין וברייתא קמא דע"כ צריך לשנויי חילוק בין מעכשיו כו'. ולפי דברינו מתורץ דבאמת רבא מוכת מכאן דלא כאביי דס"ל למפרע הוא גובה דא"כ החילוק בין מעכשיו הוא אם נימא כר"י דלר"ש הא למפרע הוא גובה וא"כ בל"ה עובר. אך לר"י הוי כמו נפלה עליו מפולת. והך ברייתא ע"כ אתיא כר"ש משום קושית המהרש"א דלמה נקט הרהינו וכמ"ש לעיל עפ"י הך סברת הח"צ ורבינו יונה דהוי קבלת אחריות גרמי ולר"ש הוי נמי רק דבר הגורם לממון ועש"ה נקט הרהינו ומייתי רבא שפיר ומנא תימרא. ואביי מוקי החילוק בין נפדה לבסוף ולא במעכשיו

וא"כ ה"פ במנא תימרא דיש חילוק בין לא אמר מעכשיו ובין אמר ר"ל דאפילו לר"ש יש חילוק בין מעכשיו אלמא דלא אמרינן למפרע הוא גובה דלאביי במתניתין הפי' משום למפרע הוא גובה. והוא מייתי דיש חילוק ג"כ לר"ש ובא"י שהלוה לישראל בין מעכשיו או לא דבמתניתין אתיא כר"ש דשל א"י מותר בהנאה לאחר הפסח: סימן כח [סוגיא טעה בדבר מצוה

] פסחים דף ע"ב הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת וכו' במאי עסקינן אילימא בטועה וכו'. תנן אמר ר"א וכו' ואם איתא הא לא דמי רישא לסיפא דרישא בעוקר וסיפא בטועה לר"א לא שני ליה לר"י דשני ליה לשני ליה הכי. ה"ק לדידי לא דמי וכו'

והנה הרש"ל הק' וז"ל ויש לי תימא רבה מנלן דרב יהושע אית ליה דשאני בין עוקר לטועה דלמא ר יהושע נמי ס"ל כר"א דאין חילוק בין עוקר לטועה והא דקתני רישא בעוקר הוא הדין בטועה הי' חייב אלא דלא משכחת לגבי טועה משום דס"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה אבל אי הי' עקירה בטעות עקירה ה"ה נמי דהוי חייב ומה בעי ר' יהושע לשנויי ליה שינויא אחריתי עכ"ל ועוד מק' התוס' בד"ה לר"י דשני ליה וכו' תימא להרשב"א הא אפילו אי מוקמינן כולה בטועה ע"כ ר"י לדבריו דר"א קאמר דלדידי' רישא אפילו שינה לדבר המותר חייב כיון דלא עשה המצוה וכו'. ועוד קושית התוספות בד"ה לדידך תימא לרשב"א מה משיב ר"י לדברי ר"א תאמר בזבחים ששינה שמן לדבר המותר כיון דלר"א לא שני בין עוקר לטועה מה מועיל מה ששינה לדבר המותר הלא לר"י עוקר לדבר המותר חייב ה"ה טועה לר"א עכ"ל דממ"נ אם לא רצה זה החילוק לא רצה ג"כ הך סברא

א וי"ל דהנה בספר ש"א הק' להנך פוסקים דס"ל דבנימול בתוך זמנו הוי עשה המצוה וא"כ אמאי כי מל שלאחר שבת בשבת חייב עכ"פ עשה מצוה. אלא ודאי דהוי כמו נחתך ערלתו. והנה הנך פוסקים דס"ל כהסמ"ג היכא דנימול ע"י עו"ג צריך להטיף דם ברית וא"כ לא מצי לומר הך טעמא דהוי כאלו נחתך ערלתו וא"כ שם אמאי צריך להטיף דם ברית ובתוך זמנו אין צריך אלא ע"כ דהוי הפי' דהוי עשה מצוה

וקושית הש"א יש ליישב דבאמת רש"י ז"ל בלשונו מתרץ זאת בשבת דף קל"ז ע"א. דבאמת הא הוי הדין דאתי עשה ודחי לא תעשה. וא"כ הוי הכי היכא דאיכא איסור לא יעשה מצוה ואם רוצה לעשות מצוה צריך לעבור עבירה. והוי זה נגד זה עדיף דיעשה המצוה ויעבור עבירה. וא"כ אפילו בעשה דאין דוחין ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה לדעת התוס' (פ) וא"כ בל"ת שיש בה כרת אע"ג דלא נדחה מ"מ לא חמיר כולי האי דיביא קרבן דנגד זה עשה מצוה והוי קולא הל"ת וזה כתב רש"י ז"ל בשבת [שם] דהא אי לאו איסור דשבת הוי מצוה למול. ומשא"כ אם תוך זמנו דבלא איסור שבת אינו רשאי לעבור העשה. ודוקא [לעשות המצוה] בתוך