שו"ת ר' משולם איגרא לו

וי"ל דאיירי כשביטל וא"כ תו לא עבר הישראל רק אם הוה חמץ של ישראל אסור לאחר הפסח אע"ג דלא עבר. ואם הוי חמץ של א"י לא אסור לאחר הפסח דכיון דלא עבר. ובזה פליגי אם הוי של ישראל או של א"י. אך לפ"ז קשה בסיפא דכיון דהא ביטל והוי הפקר והוי ברשות אחרים ושפיר מהני ביטול מטעם הפקר בשלמא ברישא לא מהני הפקר דכיון דהוי בביתו לא מהני הפקר. וביטול לא מהני בחמץ ידוע ואך לענין אחריות שפיר מהני הפקר דעכ"פ כיון דהפקיר אזי אין נ"מ על אחריות וחמץ של אחרים מיקרי ושפיר אימעוט מלך. ומשא"כ בסיפא דכיון דאין תחת רשותו שפיר מהני מטעם הפקר ואמאי עובר. אך דמ"ה אמר אלא בהרהינו ר"ל דעשאו לו אפותיקו מפורש והדין באפותיקו מפורש אין הלוקח יכול לסלקו. וכתב הרא"ש על הא דאמר אביי ראובן שמכר הן באחריות הן שלא באחריות דמצי לאשתעויי דינא בהדי' והוי נ"מ דראובן מצי לסלק והלוקח לא מצי לסלק. והוי הטעם דמצי לאשתעי דינא או דעלי דידי הדר. או דלא ליהוי תרעומת עלי עיי"ש במס' כתובות פרק מי שהי' נשוי כו'. וא"כ בכאן לעניין הפקר לא מהני שיכול אחר לזכות בו. דהא לא מצי לסלק והוי רק דגוי המלוה אם הוי הפקר. ולא הוי הפקר אדעתא דכ"ע ולא מהני והוי של ישראל. ועובר אין הישראל עובר דהא הוי אנוס. רק דאפ"ה אסור דכיון דהוי של ישראל והך חמץ ראוי לבער וכמ"ש הכ"מ ולח"מ פ"א מהל' חמץ ואו דביטל עכ"פ הוי של ישראל ושל ישראל אפילו בביטל אסור לאחר הפסח. ומשא"כ אם הוי הפקר והוי בביתו של אחרים בודאי לא שייך קנס לאחר הפסח ושפיר משני כשהרהינו היינו באפותיקו מפורש. והוחזק באמת ידע מקודם ומתורץ העיטור בשם ר"ח: סימן כג

ועי"ל קושית התוס' בד"ה בדר"י קמפלגי דאמת ה"פ בהרהינו. וא"ל אם לא תפרעני [יהא שלך] רק אם לא א"ל מעכשיו לא מהני או מטעם אסמכתא. ואך עכ"פ לאחר זמ"פ דעתו לגבותו ואזי הוי מאותו העת אם לא פרעו ב"ח קונה משכון דהוי כמו שלא בשעת הלוואתו כיון דאין דעתו לגבותו ממקום אחר וא"כ שפיר הוי הפי' דעובר מכח דין דחק יעקוב דלעיל דכיון דהוי ממילא שלו להך זמן. והוי כמו שישראל מקבל אחריות לעצמו לאחר זמן ואם נאבד הוא יגבה מן הח"י דעובר. ולרבנן ס"ל דאפילו מזמן ואילך לא קנה משכון דישראל מא"י אינו קונה ורק דצריך לגבות ולא הוי כמו דין דחק יעקוב כנ"ל ומ"ה אין עובר

ולפי"ז מתורץ הרי"ף והרמב"ם דהשמיט הך דין דישראל שהלוה לא"י משום דהנה י"ל קו' הנ"ל הכי משום דהנה הח"צ כתב על מה דהקשה הרא"ש על ראיית הר"ר יונה דישראל שהפקיד אצל חבירו באחריות דהמפקיד מחויב לבער ומביא ראי' מב"ק וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכ' הרא"ש ולא הבנתי ראייתו עיי"ש ופי' הכי הח"צ בתשובה סימן קל"ט דראיית ר' יונה הוי הכי דר"ש ס"ל דכדאי הוא קבלת אחריות של הדיוט לקרוא שמו עניו. וקרינן בי' וגונב מבית האיש ורבנן פליגי עלי' וס"ל דאף שהדיוט קיבל אחריות אין זה כדאי להפקיע שם בעליו כי שם בעלים העיקר וכו' ממילא משמע דגבי חמץ שם המפקיד שהוא עיקר וכו' עיי"ש. והפ"י כתב הכי דאלמא אע"ג שקיבל אחריות והן בבית של נפקד. אפ"ה אמרינן דלא קרינן בית האיש אלא בית הקדש. והיינו ע"כ משום דהקדש יכול ליטול בכל זמן שירצה קרינן בי' בית הקדש. ה"נ קרינן שפיר בבתיכם גבי המפקיד עיי"ש. והכל הולך אל מקום אחד

והנה יש ראיי' [לסברתם] דלכאורה קשה אמאי אמר לימא כתנאי. דהנה לעיל דף ו' ע"א אמרינן שאני הכא דכתיב לא ימצא ומ"ה אם קיבל אחריות עובר. ופריך הניחא לרבנן אלא לר"ש ל"ל קרא. אצטריך ס"ד הואיל וכי איתא הדר בעיני' לאו ברשותי'. ופירש"י וזה עדיין לא נאבד וכי אמר ר"ש להיכא דאינו בעין וכו' דהא גרם נו להתחייב ממון עיי"ש. והנה לכאורה דבאמת דבביתו של א"י אם קיבל אחריות פטור דלא קרינן ביה בבתיכם. רק לעניין קיבל אחריות פטור בביתו של א"י דבלא ימצא כתיב דוקא בבתיכם. משא"כ בחמץ שלו עובר אפילו בבית אחרים דלא מלא ימצא נפקא. וא"כ הא מסקינן בב"ק דף ע"א ע"ב דר"מ ס"ל כר"ש דדבר הגורם לממון כממון ומכש"כ אם הוי שעבוד דעדיף טפי מגורם לממון. עכ"פ לא גרע וכו' וא"כ ע"ז מ"ה דכל כמה דלא ידעינן מהרהינו. וא"כ מ"ה לר"מ דכיון דהוי לי' דמצי לגבות החוב מזה וה"ל גורם לממון ועובר וא"ל דלא הוי ברשותו דזה אינו. דהא השתא קשה לר"ש דאמר בכ"מ דבר הגורם לממון כממון וא"כ הוי כמו חמץ שלו והוי שפיר אפילו בבית של א"י דאין אנו צריכין לילף מלא ימצא. ובכאן לא שייך דהשתא עדיין לא נאבד (פ) דהא אם לא נאבד ה"ל נמי גורם לממון דיגבה רק מזה ולא מצי לתובעו ממקום אחר דהוי אפותיקו מפורש וה"ל גורם לממון כמו שם דנאבד. ואיירי באמת דא"י לא קיבל אחריות (צ) ומשא"כ לרבנן דלא ס"ל דבר הגורם לממון כממון והוי רק מכח לא ימצא וא"כ בביתו של א"י אינו עובר. ולכ"ע לא ס"ל למפרע הוא גובה. והנה הט"ז כתב בא"ח בסימן ת"מ ס"ק ד' לחלק בין ר"ש לרבנן. ובאמת לעניין אחריות דכיון דעדיין לא נאבד אין חילוק בין ר"ש לרבנן. רק מכאן קשה. אך לפמ"ש הח"צ א"ש דהוי הפי' דעכ"פ כיון דעדיין לא נאבד והוי שם הבעלים עיקר דהא ביד הבעלים לסלקו והוי הם עיקר ובשלמא אם כבר נאבד [ס"ל לר"ש דאין אנו מפקיעין שם בעלים דכיון דנאבד הוי הנפקד בעלים. ויותר מהמפקיד] דלי' אפסדי' ממון. ולדידי' הוי רק חפץ ולא שויא. ובשביל דלא [ה"ל החפץ רק] שויא דמים אין התורה מחייבתו כלום. ומשא"כ בכאן הא בידו החפץ לסלקו וה"ל הוא עיקר והוי כמו קיבל אחריות. ובשלמא אם אבד אזי לבעלים אין הפסד כלום ואין צריך לשלם רק למי שנפסד ולא לבעלים דלא נפסד לר"ש ומשא"כ אם הוי ביד הבעלים ולא עדיף קיבל אחריות כמו הבעלים (ק)

וא"כ עכ"פ לס' הח"צ וא"כ בכאן (ר) דבאמת אם נאבד צריך הבעלים לשלם וח"כ ה"ל לבעלים ג"כ קבלת אחריות ולא עדיף המלוה כמו הלוה דהחפץ שלו וגם קבלת אחריות (ש) רק דזה דוקא לר"ש דאמר דקיבל אחריות מיקרי עכ"פ ביתו ומיקרי בתיכם. וא"כ כיון דהוי לבעלים ג"כ קבלת אחריות. וא"כ לא מיקרי תו בתיכם נגד הבעלים דה"ל אחריות דצריכין לשלם ג"כ להמלוה: