שו"ת ר' משולם איגרא לד

עכ"פ לאחר הפסח מותר לא מוכח מידי. והנה הש"ך (ת) כתב ליישב קושית התוס' משמיטה הכי דאמת מה חילוק יש בין שעת הלוואתו לשלא בשעת הלוואתו. והוי החילוק דהב"ד ידעו דאי אפשר לו לשלם ממקום אחר ונתנו לו לגוביינא. וא"כ אפינו להך דיעה דס"ל דמיד שהגיע השמיטה אי אפשר לתבעו. אך עכ"פ אין צריך לומר משמט אני. וא"כ מיד שהגיע השמיטה הוי כאינו גלוי לב"ד דאי אפשר לו לשלם ממקום אחר והוי כמו שלא בשעת הלואתו עיי"ש וא"כ ה"פ כגון שהרהינו אצלו ר"ל דא"ל לא יהא לך פרעון ממקום אחר זה מיקרי הרהינו ובאמת מעיקרא ג"כ יודע דהוי מוחזק. וא"כ כיון דהוי באחריות של המלוה הישראל והוא נקבע לו זמן לאתר הפסח וא"כ מיד שבא הפסח צריך לבער כדין דכיון דחייב באחריות וא"כ או אי אפשר למגבי' כלל ולמוכרו אי אפשר דכיון דלא ס"ל למפרע הוא גובה והוי כאילו נגלה דאי אפשר לגבותו רק מכאן. וא"כ ב"ח קונה משכון דהוי כמו שלא בשעת הלוואתו. וא"כ שפיר יהא מוכרו המשכון עם החוב לנכרי אחר ולא הוי תו באחריות שלו וא"כ מ"ה קונה משכון ושפיר אסור לאחר הפסח. ובסיפא בא"י שהלוה לישראל כו' אע"ג דודאי לא יפרע לו הישראל ממקום אחר. דממ"נ אם יפרע ממקום אחר הוי אסור ובודאי לא יפדה הישראל. ומ"ל דילמא ימכור לא"י אחר. י"ל דאם ס"ל דוקא במשיכה קונה הנכרי ואי אפשר למוכרו (א) ואמר האמת דאפילו אם הוי ס"ל דרק משיכה קונה. או דאפילו בשעת הלוואתו קונה אך עכ"פ א"י מישראל לא קנה. אך לאביי הוי אדרבה הוי בל"ה מצי הישראל למוכרו דהא ממ"נ למפרע הוא גובה [וא"כ מצי לגבות] וא"כ הוי אין ב"ח קונה משכון. וח"כ לפי התירוץ של התוס' אליבא דאביי דאיירי דפודה לבסוף ומחולקין אם ישראל מח"י קונה משכון הוי הפי' לאיפוך דר"מ דס"ל דעובר ס"ל דלח כאביי דלא אמרינן למפרע הוא גובה וא"כ אין לו ממה לגבות וא"כ ב"ח קונה משכון דהוי כמו שלא בשעת הלואתו דאי אפשר לגבותו ממקום אחר וכדלעיל ורבנן ס"ל דלמפרע הוא גובה וא"כ לא הוי כמו שלא בשעת הלוואתו דיכול למוכרו כנ"ל ומ"ה כי פודה הח"י שרי

וא"כ מתורץ הפי' דמנא תימרא. דהנה א"ל דבזה פליגי ר"מ ורבנן. דהנה הפ"י כתב דתניא הפלוגתא דלמפרע הוא גובה בשעבודא דאורייתא. ובאמת לחד תירוץ בתוס' דגטין דף נ' ע"א ד"ה כיון כו' דאביי ס"ל שעבודא דאורייתא (ב) ומוכח כן (ג) ממס' ב"ב דתליא בשעבודא דאורייתא דהנה בדף קכ"ד ע"ב במס' ב"ב פריך אביי לרבה לדידך קשיא לר"נ קשיא מ"ש קרקע ומ"ש מעות. ומאי פריך דילמא טעמי' דרבה כמו דהוא ס"ל דבקרקע אמרינן למפרע הוא גובה ומ"ה לא הוי ראוי ומשא"כ במטלטלין הא כתב הרמב"ן דלמסקנא לא אמר אביי במטלטלין למפרע הוא גובה. וח"כ מתי פריך אלא ע"כ דטעמא דלמפרע הוא גובה לא שייך רק משום דס"ל שעבודא דאורייתא. ורבה הא ס"ל במס' ב"ב דשעבודא לאו דאורייתא דאמר אחד מטה בשטר ואחד מטה ע"פ מן התורה לא גבה וכו' עיי"ש בסוף ב"ב ומקשה שפיר. וא"כ מ"ה לא ס"ל לר"מ למפרע הוא גובה (ד) ונמצא השתא ס"ל לאביי דכ"ע ס"ל דב"ח ישראל מעכו"ם ג"כ קונה שלא בשעת הלוואתו משכון. רק דפליגי בלמפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה. ואם הוי אמרינן דפליגי בב"ח קונה משכון. ונמצא דכ"ע לא ס"ל למפרע הוא גובה. דהא בלמפרע גובה לא שייך לומר דהוי [כמו] שלא בשעת הלוואתו (ה) ובודאי בתרתי לא מצי לאוקמי פלוגתא בלמפרע ובב"ח קונה משכון דלא מוזכר בדבריהם ומנלן

והנה בש"ע ח"מ סימן ע"ג סעיף י"ז מביא י"א דאם משכון מטלטלין וא"ל קנה מעכשיו אם לא אפדנו עד זמן פלוני לא הוי אסמכתא עיי"ש והקשה בש"ך (ו) מאי אמר בלשון י"א מי גרע מקרקע דמהני מעכשיו לחוד לסלק אסמכתא עיי"ש והנה הא דאיתא בתוספתא (ז) תירץ הרא"ש דאתיא כהך תנא דס"ל אסמכתא קניא עיי"ש בש"ך. והנה הא דגרע [מקרקע כקו' הש"ך י"ל דהוא] מכח דב"ח לא קונה רק שלא בשעת הלוואה ובשעת הלוואתו לא קנה. ובקרקע הוי שעבוד מן התורה מ"ה לא הוי אסמכתא. אך ממתניתין דידן הא מוכח (ח) דהא הוי עכו"ם שהלוה לישראל ובודאי א"י מישראל לא קנה משכון ואפ"ה מהני מעכשיו לחוד. ושם בב"מ דף ס"ו ע"א מקשה ממתניתין דשם. ותירץ תירוץ אחד כמ"ד אסמכתא קנה. ותירוץ השני במעכשיו. וא"כ ממתניתין דידן נמי קשה וצ"ל דמעכשיו מהני לחוד. וי"ל דבאמת הא אם א"ל קני לגוביינא הוי נמי אסמכתא וכמ"ש התוס' בב"מ הטעם דאין אדם רוצה למוכרו לפרוע חובו עיי"ש וא"כ בכאן ממ"נ לא הוי אסמכתא דאם לא יקנה העכו"ם הוי אסור בהנאה לאחר הפסח דהגיע הזמן לאחר הפסח ואלא דימכור לעכו"ם ומה לי להך עכו"ם או להך עכו"ם או דנימא דמשיכה בא"י דוקא קונה ואי אפשר למוכרו לא"י אחר דכיון דליכא משיכה וברייתא אתיא כמ"ד אסמכתא קנה

והנה המהרש"א כתב דלאביי קשה ברייתא ל"ל הרהינו ובשלמא לרבא בעי הרהינו. דאמר מ"ה מהני ממעשיו לחוד הואיל דמשועבד לו וגם תפס. וא"כ זה תלוי אם נימא שעבוד מן התורה עכ"פ במטלטלין והוי מסלק מעכשיו לחוד אסמכתא. וא"כ ה"פ [דמנא תימרא] דהא קשה לאביי ל"ל הרהינו דהא למפרע הוא גובה. אך צ"ל דאתיא כר"מ דלא אמרינן למפרע. וא"כ מאן דלא ס"ל למפרע הוא גובה ודאי ב"ח קונה משכון (ט) וא"כ אמאי אינו עובר ברישא בלא א"ל הגעתיך. אך דאפ"ל דלא קיבל עליו הישראל אחריות (י) וא"כ בסיפא אמאי עובר דכיון דלא קיבל אחריות ולא הוי כמו שלא בשעת הלואתו. ולמפרע לא ס"ל ואמאי עובר. ואך במעכשיו לא מצי אביי לאוקמי דקשה דהא באמת דמאן דס"ל למפרע הוא גובה הוי משום דס"ל שעבודא לאו דאורייתא. וא"כ לא מהני מעכשיו לחוד לסלק אסמכתא וא"ש (כ) וא"כ לס' העיטור הוי מעיקרא ג"כ יודע הש"ס דדוקא במחזיק המלוה [אמרינן למפרע וכו'] ומיושב קושית הג"ת הנ"ל

וא"כ [י"ל דברי הרמב"ם הנ"ל דהנה] הרב המגיד כתב ראי' לפסק הרמב"ם (ל) דאפילו אם באונס הניחו לאחר הפסח רפ"ה אסור לאחר הפסח. ומביא ראי' דהא א"י שהלוה לישראל הוי ישראל אנוס. ומ"ש בספר נ"ב דאיירי בביטול דאי לאו הכי לא הוי אנוס