שו"ת ר' משולם איגרא שיד

וי"ל משום דהנה באמת אם לא הוי ליה תביעה מספק רק על מועד. הוי א"ש דמהני תפיסה. ובכאן הא הוא תובע ג"כ על התם לשלם לו עכ"פ דמי קטן, ולענין זה לא מהני תפיסה בקנס וכדלעיל רק דהוא רוצה ליטול עכ"פ מן התם בשביל הודאתו, דג"כ התם הזיק וא"כ אם ירצה ליטול מן התם [על נזק הקטן] ע"כ מכח דהזיק את הקטן. וא"כ הא המזיק טוען שהוא שקר, רק דמכח הודאתו (ב) דעכ"פ הזיק או הגדול או את הקטן. וא"כ יכול המזיק לומר להניזק, דאת רוצה ליטול מכח דהזיק התם את הגדול כפי דברי. וא"כ [הוא יאמר ליה] לדברי מכבר את נשתלם דמי הגדול מן המועד. ובכלל מאתים מנה וא"כ כבר נפרעת עכ"פ מה שמגיע לך בעד דמי [הגדול] מאי דהזיק התם, ותו לפי דברי איני צריך לשלם לך השתא מן התם כלל. ומש"ה לא מצי ליטול רק כטענת המזיק. ד"מ אם הוי הניזק טוען דמועד הזיק הגדול והגדול שויא שני מאות זוז והקטן שויא ק"ס זוז, וא"כ לפי טענת הניזק הניזק רוצה ליטול מן המועד מאתים זיז ובעד הקטן שמנים זוז ס"ה ר"פ זוז ולפי טענת המזיק הוי מגיע לו בעד הגדול רק מאה זוז ובעד הקטן ק"ם זוז ס"ה ר"ם זוז וא"כ אם יטול סך מאתים זוז בעד הגדול מן המועד א"כ תו לא יצטרך לפרוע לו סך מאה זוז מן התם כפי דברי המזיק דיאמר לו כבר נטלת בעד מועד סך מאתים ועכ"פ מאה זוז נתפרע בעד הגדול דיש בכלל מאחים מנה וא"כ תו איני חייב לך דכיון דקודם העמדה בדין כבר נתפרע וגם יהיה לך מאה זוז בעד הגדול, וא"כ מש"ה לא מצי ליטול רק כפי הודאתו של המזיק. ומתורץ

ומתורץ ג"כ קושית התוס'. הא דלא מוקי רישא נ"כ בשתפם דכיון דשם קתני אחד הזיק ומזיק אומר תם הזיק והניזק אומר מועד הזיק שם הוי קשה אמאי לא מהני תפיסה גבי מועד דכיון דהוי רק בשור אחד

ועוד אפילו להרמב"ם דלא ס"ל כהראב"ד מ"מ הא פליגי הרמ"ה עם הרא"ש (ג) אם [יש לו] מיגו ותפס שלא בעדים מהני בקנס והוי הפי' דבעינן אבר ירשיעון אלהים דוקא, והרמ"ה ס"ל דלא מהני, והנה אין מדברי הרמב"ם הללו ראיה לשיטת הרא"ש משום דבאמת שם מסופקין בדין האיך הוה. אבל לא במעשה אם הוי כן. שם בוודאי בעינן עדים לשיטת הרמ"ה, וא"כ פשיטא דלשיטת הרמ"ה תפיסה בספיקא דדינא בעדים לא מהני. והא דחולקין לסומכוס ל"ק לשיטת הרמ"ה די"ל דשם הוי כאנן סהדי דכיון דאין [זה] מטעם מכח מוחזקין. וכמו דאיתא בב"מ בסוגיא דהילך (ד) ומשא"כ אם מהימן מכח תפיסה. וא"כ אפילו לשיטת הרמב"ם א"ש כתירוץ דלעיל

ובזה מיושב הא דפריך הש"ס אלא בניזק ברי ומזיק שמא אכתי לימא תיהוי תיובתיה, ר"ל דא"כ תקשי מסיפא דא' גדול וא' קטן וא' תם וא' מועד וע"כ צ"ל בתפס, דלא מצי לתרוצי ג"כ במזיק שמא וניזק ברי חדא כמ"ש בתוס' (ה) דא"כ ל"ל תרי בבי

ועוד דא"כ תיקשי גבי תם ומועד נימא משוי"מ דהרמב"ם ס"ל דאפילו לא הו"ל למידע אמרינן מחשואיל"מ וא"כ קשה יהא נוטל מן המועד כדין גדול דהוי מחשואיל"מ דהוי ממון ומיירי דהמזיק טוען שמא וניזק ברי דהא מודה במקצת בדמי קטן מן המועד, וא"כ ע"כ איירי בברי וברי ותפס. וקשה קושיא הנ"ל. אך כתירוץ הנ"ל וא"כ תיקשי דכיון דהתנא נקט במאי שהודה בשביל דמהני תפיסה וא"כ נהי דבכאן הוי הדין דצריך לשלם כמו דאמר המזיק בלא תפיסה לשיטת הרמב"ם מ"מ קשה הא לא הוי דומיא. דשם נקט לחיוב בסיפא במאי דזכה בתפיסה. וכאן נקט לפטור במאי דאמת זוכה בתפיסה, דכאן אם טוען ברי והוי רק מחולקין אם מועד הזיק או תם. ואמאי לא מהני תפיסה לרבה בר נתן. דכיון דלרבה בר נתן צ"ל הפי' בסיפא מכח תפיסה אלא ע"כ דניזק שמא ומ"ה לא מהני תפיסה ומתורץ מה דפסק הרמב"ם גבי טענו חטין והודה בשעורין בתובע ברי ונתבע שמא צריך לשלם והקשה הראב"ד מסוגיא זו ומתורץ כדלעיל: סימן כז

לענין שאלה דשאילה קדמאי נידון הכתובה שהיא מקויימת כדין דשני עדים העידו על כל אחד מהחתימות. וכעת מוציא הצד שכנגדו גב"ע מהעדים גופא החתומים על הכתובה דמעידין דלא היה הקנין סודר מעולם רק על ת"ר זהובים והיא תובעת כסך הכתוב בהכתובה מה דינה. ההם דמי לתרי ותרי (א)

והנה באמת לא דמי לתרי ותרי. ודמי למ"ש הש"ך בתו"מ סי' מ"ו ס"ק י"ב וז"ל בשם הירושלמי כו' אבל הם אומרים אין כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידם הוא. עדי השטר לא מעלין ולא מורידין. ופי' הש"ך דהעדים שאמרו אין כתב ידינו אין מעידין אחר על חבירו והאומרים שהוא כתב ידם מעידין על כל אחד ואחד והוי חד לגבי תרי. ולא אמרינן דהעדים שאומרים אין כתב ידינו הוו כתרי דמסהדי דלא הלוה ומסייעין זה לזה משום דגם העדי קיום לא מעידין כלום על הלואה דהא באמת אפילו אם הוי שקר ושלא לוה כלום. מ"מ אפשר דחתימת יד כל אחד אמת והעיד שקר. דהא באמת שנים מעידין על כתב של כל אחד ואחד והוי חד לגבי תרי. וכמ"ש תוס' בב"ק דף ע"ג ע"א ד"ה א"ב דאסהידו בי תרי בחד

והנה עוד ראיה לזה דהא כ' הר"ש (ב) דמיגו דאי בעי שתיק אמרינן אפילו גבי תרי, דגבי שתיקה אפשר לומר שהסכימו לדבר אחד. א"כ קשה אם עדים אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות היכא דכת"י יוצא ממקום אחר אמאי אינם נאמנים ניהמנו במיגו דאמרו דלא לוה וכמו דאומרים השתא ג"כ דלא לוה רק דהיו אנוסים והוו שתקו מאנוסים ומשמעות דכת"י יוצא ממקום אחר אפילו אם עדים אחרים מעידין רק על חתימתן. א"ו דלא מהימנו על לא לוה נגד השנים שאומרים כתב ידן הוא

וגם נידון דשאילא קדמאי לענין חלוקה. באמת מה שיש כאן יותר מדמי כתובה כפי תקנות הקהלות כ' בב"ש. דדעת אחרונים בתשובותיהם היא לאב. ובאמת כיון שמגיע לו לאב ואצל האב יש יותר מה שנשאר מעזבון בנו. ומשו"ה לא מצי לכופה שתטול נכסי צאן ברזל. דממ"נ מה שנשאר יותר היא לאב ואצל האב יש עדיין יותר. וכעת הזאת האשה אינה נוטלת כל הכתובה לא המחצה מן הנכסים לפי הערך שנשאר ביד האב. ולענין התקנה הוי ספק תקנה להקל: